אין בדיקה אחת שפספסתי. כל כך חיכיתי להריון הזה, אולי אפילו יותר מיום קבלת הווסת הראשונה שלי, שלא היה שמץ של סיכוי שאזלזל בבדיקות הנלוות אליו, שאסכן את האושר המתהווה והנרקם בבטני התופחת לאטה. בסיום כל בדיקת אולטרה־סאונד, החל מהשבוע השישי, התחנפתי לרופא שידפיס לי תמונה, וגם בשבועות הראשונים, כשאמר לי "אבל אין עדיין מה לראות", חייכתי אליו חיוך מנומס ואמרתי "בסדר, אני אמצא". וכך הייתי יוצאת מהמרפאה כשתמונה לא ברורה של אליפסה ועוד משהו דמוי יהלום כרוך בה בידיי. מיד כשהגעתי הביתה, צילמתי את התמונה השחורה בנייד ושלחתי לכל דכפין. כשאמי שאלה "אבל מה רואים פה?", די בילפתי והמצאתי: "זו התחלה של ראש", או "נו, כמעט רואים אצבעות, אבל זה מוקדם". גם לאחיות שלי, לחמי וחמותי ואפילו לבעלי אמרתי את אותם הדברים, ספק אם מישהו אכל את ארוחת השקרים שהגשתי לו, אבל כולם שמחו בשמחתי ושלחו לי אייקונים של לבבות וברכות להמשך הריון תקין.

גם כשהתערבבו הבחילות הנוראיות עם חוסר הברזל שלי והעייפות הנלווית, וגם כשמצאתי עצמי שוכבת ימים שלמים (ופה אין אף גוזמה) על מיטתי ובוהה בתקרה, קמה ממנה רק כדי להקיא או להכניס לעצמי קצת נוזלים - נאבקתי בחום של יולי ואוגוסט, התלבשתי ויצאתי אל כל הבדיקות הדרושות. אבל יש אחת, שהגיעה לה פתאום, ולמעשה היא אחת החשובות בהליך ההריון התקני, שלא הצלחתי לעשות, ולא משנה כמה שיחות מוטיבציה העבירו לי בן זוגי ומשפחתי. בכל פעם שניסיתי לבצע אותה, ראיתי מין מסך שחור ומפחיד ודחיתי אותה לעוד יום ועוד יום, ועוד שבוע, עד שהזהיר אותי הרופא שאלו הימים האחרונים לבצע אותה, ואם לא אעשה זאת, הדבר ייראה בעיניו כקטנוניות, ילדותיות וחוסר אחריות כלפי היפה שבבטני (כן, כבר החלטתי שהיא יפה).

לשוחרי הרפואה ביניכם: אני כותבת על בדיקת העמסת סוכר. בדרך כלל, נשים רגילות, הריוניות, שונאות את הבדיקה הזו. הדבר כרוך בהגעה מוקדמת למרפאת הנשים, לשתות כוס שלמה עם סוכר דוחה, ואם שפר עלייך מזלך, אולי תקבלי איזה מדלל בטעם לימון כדי לאזן את העניין. אם המזל היה עסוק מדי באותו היום, סביר שבאמצע כבר תרגישי את הבחילה עולה בך והסחרחורת עמה. מיד אחרי הבדיקה ניגשים אל האחות שמבצעת בדיקת דם, וכך יודעים אם קיימת סוכרת הריון או שניצלת ומותר לך לרדת למטה ולהתפנק עם איזה שייק. כל החברות שלי ביצעו את הבדיקה הזו, קצת קיטרו, קצת בכו, קצת איימו שבהריון הבא אין סיכוי שיעברו את זה שוב, אבל בסופו של דבר, שמחו על שעשו אותה, גם אם התגלתה הסוכרת המאיימת שלקחה להן את כל המתוק עד הלידה.

אבל לנשים כמוני, כאלו שעברו ניתוח בריאטרי, גם אם עברו שנים רבות מאז, המצב קצת שונה (מתי הפכתי להיות טור רפואי?). זאת בגלל תסמונת "ההצפה" שיכולה לקרות לכאלו שקיבתן קטנה עד מאוד בכל פעם שהן צורכות הרבה סוכר. משום שהתסמונת הזו יכולה להביא לעילפון, איבוד הכרה ולסכן את אותה הריונית ואת העובר שבבטנה - כי אם חלילה תיפול אל הקרקע, לא בטוח שבטנה תהיה חזקה מספיק כדי להגן - מצאה הרפואה שיטה אחרת. להתייחס במשך שבוע לאותה ההריונית מקוצרת הקיבה כאל חולת סוכרת למשך שבוע, ואז להחליט אם יש סוכרת הריון או אין. במה זה כרוך? בדקירות אצבע, ארבע פעמים ביום במשך שבוע. סך הכל 28 דקירות על 10 אצבעות במשך שבוע שלם! עברתי עירויים, הזרקות, ניתוחים והרדמות כלליות, אבל עד עכשיו, כשאני מביטה על המכשיר הקטן הזה, שאמור לדקור אותי ובאמצעות הדם שייצא מאצבעותיי למדוד את רמת הסוכר שיש לי בדם, אני מקבלת חלחלה, הכאב מכפיל את עצמו, אגלי זיעת־הלחץ נותנים את אותותיהם והסחרחורת לא מאחרת להגיע.

מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)מרסל מוסרי בהריון (צילום: אנדה יואל, צלמת הריון וניובורן)

"אני לא מצליחה! תעזור לי", הנחתי את ערכת בדיקת הסוכרת על שולחנו של הרופא. "די, מרסל", אמר, "אני לא מתווכח איתך, זו התינוקת שלך ותעשי מה שנראה לך לנכון, זו סך הכל דקירה קטנה". "כן ממש", אמרתי בקול טיפשי, "דקירה של 28 פעמים!". "את חייבת וזהו", התעקש. "לכי, שבי מול הים, קחי נשימה, תספרי עד שלוש, תלחשי את המילה 'דקירה' ותעשי את זה, זה ירגיע אותך".

לא הייתי יכולה להתווכח איתו יותר מדי, די נמאס לו לראות אותי, ובתור היו בנות בשבועות הרבה יותר מתקדמים ממני, אז החלטתי לעשות כדבריו. הזנתי בווייז את החוף הדרומי בראשון לציון, ובתשע בבוקר מצאתי עצמי יושבת על כיסא כתר שמצאתי, סמוך לאיזה דייג מבוגר עם שפם לבן וחכה צבעונית, שנראה כי בא להביט על הגלים יותר מאשר להשביע את רעבונו.

הוצאתי בעדינות את הערכה מתיקי, שלא תיפול אל החול, ולקחתי נשימה. ימי תחילת החורף והאיסורים הרבים על היציאות מהבית הביאו את החוף לדממת אלחוט כמעט, כך ששמעתי בעיקר את נשימתי ואת רחש הגלים. הרופא צדק, באמת נרגעתי קצת. פתחתי את הערכה והפעלתי אותה, הושטתי את אצבעי, ספרתי שלוש לאחור ולחשתי. כנראה שהלחישה לא הייתה מדויקת, כי היא גברה על רחש הגלים. "דקירה", עצמתי עין אחת. אצבעותיי הזיעו, לא הצלחתי ללחוץ על המכשיר המשחרר את המחט. "נמאס לי! די", אמרתי והחזקתי את עצמי שלא להעיף את המכשיר אל תוך המים. "מה, גם את סוכרתית?", שאל הדייג. הבטתי עליו ושמחתי לקראתו, רק כי נתן לי גושפנקה לדחות את הדקירה לעוד כמה רגעים, "לא, זו בדיקה בשביל העוברית, אני בהריון".

"נו ומה הבעיה?", טמן את חכתו בחול והביט בי. "אני מפחדת, זה כמו בדיקת דם לעצמך". "אני מבין אותך, לא קל להיות אישה", אמר. "כן, אה? הייתי מתחלפת איתך", השבתי לו. "לא בטוח", ענה, "אני סוכרתי וברוך השם כל יום עושה את הבדיקה הזאת, את רוצה שאעזור לך?".

לא נתתי לו להתחבט בשאלתו, גם לא חושבת שרצה, אמרתי "כן" ברגע שהציע, ותוך חצי דקה כבר עמד על ידי, מפעיל את המכשיר בידיו השזופות והפצועות ולוקח את ידי אליו. זו הפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה חודשים שלא עניין אותי ששנינו בלי מסיכות, שלא אכפת לי איפה היו הידיים שלו קודם לכן ושלא מצאתי שמץ של פסול בכך שדייג ארעי שפגשתי בחוף בבוקרו של יום ראשון, הולך לבצע לי בדיקת דם.

"באצבע הזו זה בסדר?", שאל. בכלל לא ראיתי לאיזו אצבע כיוון, עצמתי את עיניי כל כך חזק וחיכיתי שיסיים שאמרתי לו "כן" על הכל. ובאמת, אחרי שלוש שניות, הוא סיים, הרגשתי מעט דם ניגר מאצבעי ואותו אוסף את הדם יחד עם הכרטיסייה הקטנה הנלווית למכשיר ובודק את רמת הסוכר שלי. "מצוין!", אמר, "ילדה גדולה ואפילו אין לך סוכרת!".

"באמת?", פקחתי את עיניי. "הנה תראי, תגידי לרופא שאמרתי שהכל בסדר".
"איך קוראים לך?", חייכתי אליו ומצצתי את שאריות הדם מאצבעי.
"קוראים לי מירון, אבל תגידי לו דוד, זה שם של מלך, ירשים אותו יותר".
"תודה מירון, תודה על הכל", חייכתי אליו ונשכבתי אחורה בכיסאי, מביטה על הים ומלטפת את בטני.

כשראיתי שהוא מתקפל ללכת, בלי אף שלל שעלה בחכתו, שאלתי: "תגיד, אתה תהיה פה גם מחר?".
"לא כל יום פורים, ילדה", צחק, "אבל את לביאה, את תצליחי לבד".
"אמא'לה", לחשתי.
והוא צחק, התקדם על החוף ואמר "בדיוק, אמא'לה, תזכרי שאת אמא'לה".
נשארתי להרהר בדבריו עוד שעה, הגלים חדלו, השמש יצאה וידעתי איכשהו, שמחר כבר לא אפחד.