בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות של סוף העולם, נדמה שהבשורות על החיסון תפסו אנשים בכלל ואותי בפרט תלויים באוויר עם מחשבה שחלפה בראש ושלא נעים לשתף: "מה, כבר נגמר?". מצד אחד נדמה שהכל עומד להיגמר, שהעולם עומד לחזור להיות בדיוק כפי שהיה קודם, וששנת 2020 עומדת להימחק מהספירה הגלובלית, אמן. יש אנשים שעושים כבר תוכניות לקיץ כאילו לא קרה כלום בחודשים שחלפו, שבטוחים שהמשיח הגיע ואפשר לחזל"ש הכל. ככה זה כשגדלים במדינה שעושים בה צבא.
מנגד, אני מתחילה לשמוע יותר ויותר קולות ששמחים פחות לחזור לסדר העולמי הישן. כמובן שאין להם רצון להמשיך לחיות תחת איום של סגר ומגיפה תמידית, אבל נדמה לי שיש משהו בקצב המחודש של העולם, שמתחיל להתחבר לחוויה האנושית בצורה הגיונית הרבה יותר.
השאלה שנשאלה לפני כמה חודשים - "מה אתם רוצים לעשות לפני שהעולם ייחרב?" - ושדחפה אנשים לעשות או לפחות לפנטז על הגשמת כל מה שרצו לעשות ולא היה להם זמן - התחלפה בשאלה "אז מה הלאה?". הנה, תכף מגיע המזור לכל תחלואי העולם כמו שרצינו, וכולנו נוכל לחזור לחיים שהיו לנו קודם. איכשהו, נדמה לי שזה לא מה שרובנו מחפשים. האמת? ממש הגזמנו.
אני מודה שאפילו התמונות של הטיסות המסחריות לדובאי לא עשו לי את זה. לא האנשים בקניון, לא השופינג ובטח לא הבטן־גב עם המוני אדם על החוף. אני בוהה בכתבות ולא מרגישה כלום, לא פרפרים בבטן, לא געגוע, לא מחסור. קצת כמו האקס הזה, שבוקר אחד מפסיקים לבדוק למי הוא עשה לייק. אומנם לא הפסקתי לפנטז על צעידה חודשית לנמל התעופה, אבל קונספט המטוס מול דמעה שקופה נראה לי נחמד בתיאוריה, או לפחות עד שתתאפשר טיסה ליעד שאני באמת מתגעגעת אליו.
קשה לי להודות שהתרגלתי קצת ללבד, שהתרגלתי לנוחות שבלבד, לנוחות של פגישות בזום, לנוחות ולחיסכון בזמן חיפושי החניה או המונית, בפקקים באוטובוס. במקום זה אפשר לסיים הכל בלחיצת כפתור ועל הדרך להספיק לדחוף גם אימון. בני אדם צריכים חברה וזוגיות כדי לנוע, ליצור ולחלוק, אבל במהותנו תמיד נצטרך את המקום שלנו לבד. את עצמנו לבד. גם אם זה רק לכמה רגעים ביום. נדמה לי שכבר אי אפשר בלי.
לפני שבוע וקצת הייתי במפגש שארגנו חברים עם כל מיני אנשים מתקופות חייהם השונות. לא ממש הכרתי את רוב המשתתפים, והיה נחמד אחרי כמעט שנה לשבת עם אנשים שהם לא הקפסולה הטבעית שלי, לחדד את הכישורים החברתיים שעדיין קיימים לשמחתי ולתרגל מעין קידות מחווה לשלום במקום חיבוקים ולחיצות ידיים.
תרבות ה"נוגע, לא נוגע", שאני כאישה של מגע מנסה לאלף את עצמי בה, היא אחת החוויות הקשות מנשוא שחוויתי. מדי פעם כשאני נתקלת במישהו שמעז לשאול "את מהמתחבקים?", אני מיד עונה כן. קורונה, לא קורונה, יש גבול לתעלול. בסבב ההיכרות של כולנו מסביב לשולחן היה מעניין לשמוע שאצל כולם עברה בראש השאלה "אז מה הלאה?" בערך בנקודת הזמן שבין שני הסגרים. חלקם לקחו את ההלאה הזה למקום הכי רחוק, חלקם מרגישים נוח בקצב הקיים, וחלקם אפילו חוששים מהאפשרות שהחיסון יחזיר את מרוץ החיים לקדמותו.
מדי פעם אני שואלת את עצמי "מה הלאה?", מה עוד צריך? אפילו הרצון לכבוש את העולם נראה לי מיושן. הבנתי שאני לא צריכה לכבוש שום דבר, אלא בעיקר ליהנות ולעשות את מה שאני אוהבת. יש משהו מנחם אבל גם מפחיד בידיעה שכל מה שאת צריכה נמצא מתחת לאף. זה מנחם ברגעי משבר, כי זה נותן תחושה שהטוב נמצא פה אם רק תבחרי בו. וזה מפחיד, כי אנחנו אנשים שחושבים שהריגוש נמצא בדרמה גדולה בעוצמה גלקטית, אף על פי שזה אף פעם לא הוכח כנכון.
אני מכירה את עצמי. שום דבר שאעשה לא יצליח להרגיע את השאלה הזו בתוכי, זה עניין של אופי. אני צריכה מטרות, ריגושים ומשהו לחכות לו. או שאולי כמו שכולם אומרים לי מסביב - ספק ברצינות ספק בהומור - שאני צריכה להתאהב שוב בטירוף. ובעצם, למה שוב צריך את כל הטירוף הזה, מה רע בסתם מישהו לרוץ איתו, כזה שרץ בקצב שלך.