בעודו ניצב זה שנים רבות בראש הליכוד, בנימין נתניהו הוא גם היצרן הגדול ביותר בתעשייה הפוליטית, או אם תרצו - אב מרובה ילדים. ילדיו הם מפלגות. הוא מולידן וסיבתן של מפלגות רבות, שצצו באגף הימין, לרוב מסיבות אישיות של אי־שביעות רצון מאבי המשפחה ומבית הגידול. בבחינת “בנים גידלתי ורוממתי”. מי לא היה יוצא חלציו בחיים הפוליטיים? נזכיר כמה מקרים בולטים, ומה עלה בגורלם.

דוד לוי - פרש מהממשלה ומהליכוד ב־1998, בטענה שלא דואגים לשכבות החלשות, והצטרף למפלגת העבודה (והיום, במרום גילו, ראוי בעיניי להיות נשיא המדינה). אביגדור ליברמן – אחרי עשר שנים לצד נתניהו כמנכ”ל הליכוד וכמנכ”ל משרד ראש הממשלה, הקים מפלגה משלו, ישראל ביתנו, ואף שימש כשר ביטחון (והאחראי לשלוש מערכות בחירות).

יצחק מרדכי – האלוף (במיל’) הצטרף ב־1995 לליכוד והתמנה לשר ביטחון בממשלת נתניהו הראשונה, עד שפוטר והקים את מפלגת המרכז. ציפי לבני – חברת כנסת בליכוד, שב־2005 פרשה ל"קדימה”, הקימה את מפלגת "התנועה" וכיהנה כשרת משפטים תחת נתניהו עד שפוטרה ב־2014. נפתלי בנט – כיהן ב־2005 כראש המטה של נתניהו במצודת זאב, אך פרש ב־2008 כדי להקים מפלגה משלו שעברה כמה גלגולים, עד ל”ימינה”.

איילת שקד – הייתה במשך שנתיים מנהלת לשכת ראש האופוזיציה נתניהו, שידכה לו את בנט, עמו פרשה ב־2008. הייתה שרת המשפטים עד שפוטרה ביוני 2019. משה (בוגי) יעלון – הרמטכ”ל לשעבר, שהצטרף לליכוד ב־2008, כיהן כשר הביטחון במבצע צוק איתן, אך משלא חודש מינויו לשר ביטחון, נעלב, התפטר מהממשלה והכנסת והקים את מפלגת תל”ם.

הצמד צביקה האוזר ויועז הנדל – שירתו יחדיו בלשכת נתניהו, הראשון כמזכיר הממשלה והשני כראש אגף הסברה. פרשו לאחר שחשפו התנהגות מגונה של יועץ בכיר, נבחרו לכנסת במסגרת כחול־לבן וזכו לתפקידים בכירים.

אליהם אפשר להוסיף את לא אחר מאשר יצחק שמיר, ראש הממשלה לשעבר ויו”ר הליכוד, שב־1999, בגילו המתקדם, פרש זמנית מהליכוד עקב אי־שביעות רצון מסטיות אידיאולוגיות לטעמו והסכים לקשט רשימת ימין קיקיונית. יש מי שפרשו ממפלגתם וגם מהחיים הפוליטיים: דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, רוני מילוא, לימור לבנת ועוד.

גם כמה יועצים עזבו את לשכת נתניהו בטריקת דלת רועמת. פרישות שרובן מטעמים פרסונליים (“אנטי־ביבי”), חלקן מסיבות אידיאולוגיות (סטייה מנתיב אבות) וחלקן שילוב של שני אלה. כל הפרישות, מסתבר, כמעט לא הזיקו לנתניהו.

פרישתו הרועמת של ח”כ גדעון סער היא המשמעותית ביותר, המטלטלת ביותר, שהרי בשתי התמודדויות בליכוד בחרו בו המתפקדים למקום הראשון אחרי נתניהו, בדצמבר 2008 ובנובמבר 2012, וכך כיהן כשר חינוך תחילה וכשר הפנים לאחר מכן. זאת אחרי ששימש פעמיים כמזכיר ממשלה, הן תחת נתניהו והן תחת שרון.

כאיש ימין מובהק, איש ערכי ופופולרי, עשה סער מה שלא העז לעשות לעת הזאת אף אחד מבכירי הליכוד – לבקר בחריפות את ראש הממשלה. לצאת מבית אבא לדרך עצמאית. איש בסער. אני כמובן מצטער על פרישתו המסעירה, קיוויתי שאת המאבק ינהל בביתו הליכודי והתאכזבתי. חבל שלא לקח דוגמה מ”מאוכזב” אחר, אבי דיכטר, אשר מיהר לצייץ: “את תרומתי למדינה אעשה מתוך הליכוד".

עתה, כשבאופק בחירות רביעיות, הגם שנתניהו וגנץ ינסו לדחות בהסכם מחודש ביניהם את הקדמתן, לפנינו מערכת פוליטית סוערת במיוחד, שבה דבר אחד ברור: הליכוד על פי כל הסקרים שומר על מעמדו כמפלגה הגדולה, שלה בין 28 ל־32 מנדטים. אין מי שמיטיב יותר מסער להכיר את הבייס הליכודי הרחב, הנאמן ושומר כוחה של התנועה. מי כמוהו מבין כי 17־20 מנדטים שנותנים הסקרים ל”התקווה החדשה” שלו, הם תקוות שווא. לבטח לא למספר מנדטים זה יזכה בהצבעת האמת.

הקלחת הפוליטית טרם התגבשה. מצפים לשני “משיחים” שיאמרו את דברם: גדי איזנקוט ורון חולדאי. לבטח עוד יהיו חיבורים ופיצולים, ורק דבר אחד בלתי מעורער – גוש הימין, כולל כמובן סער ובנט, שומר על רוב יציב. הילך סער עם אנשי “רק לא ביבי” ויתחבר גם למרצ, למשל? קשה להעלות זאת על הדעת.

אם נתניהו עבר לסדר היום על ההשתלחויות הבוטות כלפיו מצד גנץ וחבורתו, גם המהלך המתריס של סער לא ימנע להערכתי בעתיד שיתוף פעולה בין השניים, או לפחות בין שתי המפלגות, תלוי מה יהא אז כוחו של סער, ומה יהיה מעמדו אז של נתניהו. השכל הישר, כלומר האידיאולוגיה ולא הפרסונה, הוא שצריך לקבוע. כך או כך, משעמם לא יהיה כאן.