עו"ד חסן ג'בארין, חבוש בקסקט הנצחי שלו ועוטה גלימה שחורה, נרכן קדימה, ובשקט הסביר לשופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל כי עד היום נמנעו הערבים מלפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג משום שבישראל יש בג"ץ. אבל אם בג"ץ לא יבטל את חוק הלאום, הם ייאלצו לפנות אליו. אני זיהיתי איום גלוי, אך לא זיהיתי התרגשות מיוחדת בבית המשפט. לא נשמעה הקריאה "ביזיון בית המשפט".

ג'בארין הוא מייסד ומנכ"ל עדאלה. אין ספור פעמים הופיע בבית המשפט העליון והוא נוהג בו כבן בית. לעתים נדחו עתירותיו, אך פעמים רבות נענו לו כבודם, ונרתמו למה שהם תופסים כשמירת זכויות הפרט והגנה על המיעוט הערבי המופלה לרעה. גם בשם מחבלים רוצחים התייצב ג'בארין בבית המשפט ולא פעם זכה במה שביקש.

השבוע ייצג את ועדת המעקב של ערביי ישראל באחת מתוך העתירות הרבות נגד חוק הלאום. הוועדה הזו היא הגוף שפרסם ב־2006 את "מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל". מחברי המסמך רואים בישראל תולדה של פעילות קולוניאליסטית. הם אומרים שהערבים הם בעלי הארץ המקוריים, טוענים שישראל אינה דמוקרטיה, כי אינה מכירה בהם כבעלי זכויות לאומיות־קולקטיביות. הם מתנגדים להגדרת המדינה כמדינה יהודית־דמוקרטית ותובעים להפוך אותה למדינה דו־לאומית, עם שותפות פריטטית מלאה לערבים בשלטון. גם זכות וטו בקביעת הסמלים הלאומיים, ההמנון והדגל.

בקיצור: המסמך שאותו אימצה ועדת המעקב של ערביי ישראל, שאותה ייצג השבוע ג'בארין בעתירות נגד חוק הלאום, קורא לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית־ציונית, וחותר להפיכתה למדינה יהודית־ערבית, לצדה של פלסטין, ערבית טהורה. ולכן גם ברור לגמרי מדוע עתרו נגד חוק הלאום: זה החוק הבא לשים לאל את תקוותיהם. לבלום את תהליך הסחף הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני. ועדת המעקב רואה עצמה נציגת כל ערביי ישראל ולכן הכריזה מלחמה על החוק. נציגה בבג"ץ גם הסביר השבוע מה יעשו אם בג"ץ לא ייכנע לתביעותיהם.

חבר הכנסת קורא "אפרטהייד" בזמן אישור חוק הלאום



15 עתירות שונות הוגשו נגד החוק. מטעם מפלגות ואנשים פרטיים, מטעם ארגונים ועמותות - אבל כולן לא היו אלא קישוט לעתירת הערבים. חלק מהעותרים אפילו אינם מבינים שאינם אלא "אידיוטים שימושיים" בשירותם של לוחמי החזית הלאומנית של ערביי ישראל נגד המדינה היהודית. חלקם מבינים, אבל אולי כבר אינם ציונים.

את "המהפכה החוקתית" הוריש לנו נשיא בית המשפט לשעבר אהרן ברק. בהשראתו בטוח בית המשפט העליון שהוא רשאי לבטל חוקים של הכנסת אם הם סותרים את חוקי היסוד שלנו. בהיעדר חוקה מהווים חוקי יסוד אלו את השלד החוקתי שלנו. בעיקר הם מסתמכים על חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". אבל גם ברק וגם הנשיאים וההרכבים שבאו אחריו לא העזו לבטל חוקי יסוד אחרים. גם אם יש היגיון מסוים בטענה שחוק יסוד "חזק" יותר מחוק רגיל - רק מעטים טוענים שאפשר לבטל באמצעותו חוק יסוד השווה לו בעוצמתו. והזיכרון ההיסטורי שלנו אינו מניח לשכוח: "כבוד האדם וחירותו" התקבל ברוב יחסי וחלש. 32 ח"כים תמכו בו.21 הצביעו נגד. פחות ממחצית חברי הכנסת השתתפו בהצבעה. ולעומתו חוק הלאום התקבל ברוב מוחלט של חברי הכנסת: 62 תומכים, 55 מתנגדים.

הנשיאה חיות יודעת היטב כי אין תקדים לביטול חוק יסוד בבג"ץ. גם חלק מעמיתיה יודעים כי אין להם סמכות לפסול חוק יסוד מכוח חוק יסוד אחר. אך דומה שכבר קבעו דעתם על חוק הלאום עוד לפני שנשמעו טענות העותרים ותשובות הכנסת והמדינה. והדילמה המוטלת בפני הנשיאה ועמיתיה היא האם להכריז מלחמה על הכנסת ולבטל את החוק מכל וכל, לסרס אותו לחלוטין על ידי מחיקת כמה מסעיפיו - או לקבל אותו בעקימת פרצוף וגינויים - ולרוקן אותו אחר כך מכל תוכן מעשי בפרשנות שהם ייתנו לכל עתירה שתוגש בפניהם ותסתמך עליו. או בלשונה של חיות: "האם המסקנה העולה מכך היא שזהו חוק שאין לו תקומה עד כי נגזר עליו צעד של ביטול, או שיש דרכים, על דרך של 'פרשנות מקיימת' למצוא פתרון אחר... אם יש פגיעה בליבת העקרונות הדמוקרטיים, או היהודיים, של המדינה אז ייתכן שיש מקום להפעיל את הנשק המאוד־לא־קונבנציונלי של פגיעה בחוק יסוד".

אסתר חיות (צילום: שלו שלום, פול ידיעות אחרונות)אסתר חיות (צילום: שלו שלום, פול ידיעות אחרונות)


לטובת הקוראים שאינם שולטים בשפה המכובסת של השופטים: כשהם אומרים "פרשנות מקיימת" הם מתכוונים בדרך כלל לומר "פרשנות מבטלת". בית המשפט ינהג כאילו הוא מקיים את החוק אבל יתעלם ממהותו, ויהפוך אותה על פי תפיסת עולמו. המשמעות המעשית היא הותרת החוק על כנו כקליפה חלולה וריקונו מכל תוכן מהותי (השופט מזוז אמר בדיון: "השאלה אינה אם היה נכון או טוב לחוקק את החוק הזה. אנחנו כאן במצב... שהשאלה היא איזה תוכן נותנים לו").

צפיתי בחלקים ארוכים של הדיון בשידור חי, והוא היה מרתק. וחבל, מה חבל, שכל הדיונים אינם משודרים באורח קבוע. 11 שופטים ישבו בדין. הרכב מיוחד ונדיר. ואת ההרכב קבעה הנשיאה על פי הוותק של השופטים. היא יכלה לקבוע כל הרכב אחר, לשלוף פתקים עם שמות מכובע או לקבל בהשאלה את מנגנון הגרלת הלוטו. אבל גם היא ידעה היטב שכאשר ההרכב נקבע על פי הוותק - יתמכו רוב השופטים בביטול החוק או בריקונו מתוכן, כיוון שרק בשנים האחרונות עלה מספרם של השופטים ה"שמרנים" בבית המשפט, ול"אקטיביסטים" עדיין יש רוב מוחלט.

ישבו שופטי העליון והקשיבו לעותרים ולמשיבים. מעת לעת שאלו שאלות או העירו. לעתים נדמה היה שהם מנסים לכתוב מחדש את החוק בעצמם. השופט מלצר ניסה להציע ניסוח משלו לסעיף העוסק במעמדן של השפה העברית והערבית. הנשיאה חיות לא התאפקה והעירה למשנה שלה, "עם כל הכבוד, אנחנו לא עוסקים כאן בניסוח מחדש של החוק". כלומר: זה לא משהו שאנחנו נוהגים לעשות בגלוי.

לעותרים ניתן יומם בבית המשפט. את המשיבים שיסעו לעתים קרובות. עו"ד אביטל סומפולינסקי, שייצגה את הכנסת, בקושי הצליחה להשלים משפט. את נציג היועץ המשפטי לממשלה (שהודיע כבר בתחילת החודש כי הוא מתנגד להתערבות בג"ץ בחוק הלאום) ניסו ללחוץ אל הקיר לגבי סעיף השפה האומר כי שפת המדינה היא עברית, ולערבית יהיה מעמד מיוחד. "חוק הלאום אינו מגדיר במפורש כי בטל החוק המנדטורי 'דבר המלך במועצתו' שהגדיר כי ערבית ועברית הן השפות הרשמיות בפלסטין" (מעמדה של האנגלית בוטל עם הקמת המדינה), "ולפיכך - הערבית עדיין שפה רשמית", ניסו השופטים לשים דברים בפיו. שליחו של מנדלבליט ניסה להתחמק. ברור היה לו כי שופטי בג"ץ יעשו שימוש בהצהרה כזו שלו מיד בעתירה הבאה על מעמד הערבית. אין לו סמכות להצהיר על כך, אמר.

בתום היום דומה היה שאף כי רוב שופטי ההרכב היו רוצים מאוד לבטל את חוק הלאום - הם חוששים ממלחמה גלויה עם הכנסת, ואינם רוצים להפוך את החלטתם לדגל מלחמה נגדם בבחירות הקרובות, הם יעדיפו כנראה להותיר את החוק על כנו - אך לרוקן אותו מכל משמעות באמצעות הפרשנות שהם ייתנו לו לאור עקרונותיהם. הם אולי לא יהרגו אותו. רק יעשו לו את המוות.