בשישי האחרון אופירה וברקו ראיינו את נועה תשבי - אלוהים יודע למה - תחת הכותרת "השגרירה שלנו בהוליווד". בכל פעם שתשבי מתראיינת, היא "השגרירה שלנו", "הנציגה שלנו", "האישה שלנו", "תפארת הבריאה שלנו" - רק כי היא ישראלית שגרה בארצות הברית, אך לא הצליחה לתחזק קריירת משחק מפוארת דיה כמו זו של גל גדות, שהיא כמובן "השחקנית שלנו בהוליווד".

זוגתו של אבדיה על המשך הזוגיות מרחוק (באדיבות קשת 12)

ה"שלנו" הוא מהות הפרובינציאליות. מה שמסתתר מאחורי ה"שלנו" הוא שאנחנו לא הצלחנו להגיע לשום דבר בחיינו, ולכן עינינו נשואות אל אלה שכן עשו זאת. כשהם באים לבקר אצלנו, כולנו יוצאים מהמרפסות והחלונות המסורגים, מתוך חדרינו העלובים, פותחים לרגע את התריס כדי לראות את האור, להציץ בפלא הזה שגדל פה והצליח לגעת בשמיים העולמיים.

לישראלי יש אובססיה - להיאחז בהצלחות של ישראלים ש"שיחקו אותה" בחו"ל. בלי קשר, אנחנו גם מאוד אוהבים להיות מרותקים לאיזה מספר שאחריו צריך לעקוב (בעוד פסקה, שני התחביבים האלה יתחברו באופן פלאי). בשנות ה־90 עקבנו בדריכות אחר מספר העולים. כמה עלו, כמה נחתו בארץ, כמה אנשים עוד מתכוונים לעלות, כמה מהם נקלטו בכל עיר בארץ. בתחילת שנות ה־2000 עניין אותנו מספר אחר: מפלס הכנרת. כמה הוא ירד, כמה סנטימטרים חסרים עד לקו העליון, וכמה הוא רחוק מהקו האדום התחתון.

בשנה האחרונה עקבנו אחר מספר הבדיקות, או יותר חשוב ההידבקויות, או יותר חשוב אחוז המאומתים, או הכי חשוב: מקדם ההדבקה. כל תקופה והמספר הרלוונטי לה. המטרה היא אחת: להפנט אותנו כדי שלא נאבד ריכוז ו/או את השפיות. לעתים מתקיים שילוב קוסמי בין שני השיגעונות הישראליים הללו, ואז מדובר באורגזמה תקשורתית שיוצאת משליטה.

דני אבדיה (צילום: http://nba.com/)דני אבדיה (צילום: http://nba.com/)

לאחרונה אנחנו מועסקים בעניין מרכזי אחד: כמה קלע דני אבדיה. כאדם שאינו חובב ספורט, אין לי עניין בקריירה האישית של השחקן המוכשר, אבל אי אפשר לעבור יום בלי להיות חלק מהפסטי־בדיה: פסטיבל הקליעות הלאומי של דני אבדיה. זה כתוב בעיתונים, זה הנושא החם, זה הדיבור של כולם. כמה שיחק אבדיה אתמול, חמש דקות עם שתי פציעות או 20 דקות עם שבע נקודות. ואם לא "כמה שיחק", אז כמה פעמים נגע בכדור. ואם נגע, כמה קלע. ואם קלע, ממה מורכבות הנקודות: עונשין אחד ושני סלים או שלשה ושניים רגילים.

כל קליעה היא קרנבל, וכל החטאה חשודה כמחדל. אני מאושר בשביל אבדיה על ההצלחה הנהדרת שלו ב"קבוצה שלא ידענו שהיא קיימת עד שהוא הגיע אליה". אך סליחה, אני עסוק כרגע בפניות קודמות. ההלם מכל כדור שאבדיה שולח - מיותר. הרי זו בדיוק העבודה שלו, וזו הייתה מטרת נסיעתו. להגיע לקבוצת כדורסל ולקלוע סלים. אם הוא מצליח - סחתיין. למה אני צריך לשמוע מזה על בסיס יומי? מה הנגיעה שלי לסלים שלו? לא אני ולא אתם תרמנו להצלחתו. לשום רינה מפרדס חנה או איציק מבאר שבע לא היה חלק בטיפוחו ובגידולו.

למרבה הצער, המשחקים של אבדיה אינם מספיקים למלא שבוע שלם, ולכן בשאר הימים נוצר מעין ואקום שחובה למלאו. אך לא אלמן ישראל. הרי בדיוק לצורך כך "שלחנו" את מנור סולומון לאוקראינה. גם במקרה הזה, לשנייה לא יניחו לנו ויתעלקו ללא הרף על כל דקה של השחקן המוכשר במגרש. כי מנור הרי "משלנו" ותפקידנו - כאמא יהודייה מקרקוב - לעקוב בדריכות אחר ביצועיו, שלא לומר למצוץ את דמו של הבחור הצעיר. הוא משחק ואנחנו סופרים: כמה דריבלים מוצלחים, כמה בישולים מדהימים, וכמובן, כמה שערים מרהיבים.

בילד־אפ הוא הספורט הלאומי שלנו, ומטרתו אחת - לחכות לשחקן האהוב בנפילתו. וכשהיא תגיע, נמתין לו בציפורניים שלופות. כי אחרי ש"טיפחנו" ו"עודדנו" ו"שלחנו" את הטוב בבנינו למגרשים הבינלאומיים, נזעם עליו, איך הוא מעז לא להביא תוצאות. אם הוא לרגע מאבד את הריכוז, אנחנו מיד מאבדים את הסבלנות. כמו במקרה של ערן זהבי. או אז נהיה שם ונמנה בקטנוניות את מספר הפעמים שהוא פספס, את הפציעות שהוא סוחב ואת הפנדלים שלא הצליח להבקיע בהם, ואז נצטער שאולי בכלל "טעינו" ש"שלחנו" דווקא אותו.

לאהוב פירושו לשחרר. תשבי, גדות, אבדיה, סולומון, זהבי ואחרים הם ישראלים שמצליחים בחו"ל, הצלחתם אינה הצלחתנו. הם לא מייצגים אותנו. הניחו להם, וגם לנו.