עזבתי אתכם בשבוע שעבר כשאני עומדת בפתחו של בית העלמין בכפר שמריהו לבדי עם שני ארגזים מלאים בעציצים, פרחים בשלל סוגים וצבעים, ופרפרים מפלסטיק מחוברים למקלות קטנים שאפשר לתקוע בכל אדמה, רכה כקשה. עמדתי וחייכתי. זה לא מראה שגרתי, חיוך בבית עלמין, ומי יחייך למראה אנשים שגוועו ואינם? ובכל זאת, ידעתי כי בראשית תקופת הקורונה הארורה הזו, שאז, באזור חודש מרץ, לא היה ניתן להבחין בסופה (ספק אם היום ניתן), חיפשתי כל דבר שייתן ללבי קצת נחמה מכך שאף עובר לא בא אל רחמי, שאין תחושת בית בדירה שאליה עברנו, שהדאגות הכלכליות מהדהדות מעט, ובעיקר, מהמשפט שאותו אמרו בעלי הדירה החדשים שלנו, כשראו את השיפוץ האדיר שגור, אהובי, עשה בדירה (“נגיע לגשר ונעבור אותו") - משפט שנתן לי להרגיש שיש פה משהו.

בקור קל או עז, ידיי מכחילות ונסגרות אוטומטית. מישהו אמר לי פעם שיש משקולות מיוחדות לכפות הידיים, ואם בתקופת הקיץ אעבוד איתן מספיק, החורף יעבור לי בקלות רבה יותר. אבל אני וספורט, המרחק בינינו גדול מדי, וכך בכל חורף אני מצרה על שלא הקשבתי לאותו האיש ומביטה באכזבה באגרופיי הקפוצים. את שני ארגזי הפרחים סחבתי בקושי והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון קברה של אורנה ז"ל, אמו המנוחה של גור.

הכל נותר על כנו. בקבוק המים והמגבונים שבהם ניקיתי את הקבר ואפילו הסלולרי שלי, ששכחתי שם כשגמלה בלבי ההחלטה לקשט את השיש העייף והמוזנח הזה ולהשיב מעט חיים לאישה היפה שניבטה אליי מאלבומי התמונות הרבים שיש לנו בבית.

כך התחלתי לעדור בידיי את מעט האדמה סביב קברה. בשורה אחת שתלתי המון פרחי כובע הנזיר שהכניסו אדום בתיבול כתום אל השטח, אחר כך הנחתי ארבעה קקטוסים קטנים בשלל צורות בקדמת קברה, ובשורה השנייה סיגליות, קצח דמשקאי וצבעונים, אף על פי שהזהיר אותי בעל המשתלה שלא בטוח שכולם ישרדו את החורף. “אבל עוד מעט אביב", אמרתי לו. “כרצונך", חייך אליי והחל מחשב את המחיר.

כשסיימתי לשתול הבטתי על ידיי. הן עדיין היו קפואות, אבל הבוץ שכיסה אותן שיווה לי מראה של בת כפר. הסנפתי את הריח על אפי ועצמתי את עיניי, אהבתי את ריח האדמה שאחרי הגשם, ומי לא אוהב? עד שנזכרתי שזה ריח של אדמת בית עלמין וצמרמורת עברה בי. “חולת נפש", לחשתי לעצמי וצחקתי, כהרגלי, מבדיחותיי.

אחר כך לקחתי את הפרפרים הצבעוניים שקניתי ותקעתי את חודם סביב הקבר בכל מיני מקומות. הלכתי כמה צעדים אחורה והבטתי עליו. מהקבר הכי לא בולט שם, בבית העלמין בעל סמל הסטטוס, פתאום נראה היה כי הוא עלה כמה רמות מעלה, צבעוני, שמח ובולט לעין. אחר כך שלפתי את הסלולרי וצילמתי לגור, שידע על מצב רוחי הירוד ולא הפסיק לשלוח הודעות במשך כל היום, ובהן הבטיח שבערב נזמין אוכל ונראה סרט טוב, רק שיעלה בי חיוך.

גור פתח את ההודעה, ראה את התמונה, הקליד ומחק, הקליד ומחק, רק דקות אחר כך שלח: “זה הקבר של אמא שלי?".
“כן", עניתי לו, ופתאום בא החשש אל קרבי, מה אם חציתי גבול? אולי, כשהתחלנו לצאת, הביא אותי לפה באופן חד־פעמי בגלל חלום שחלם, או לצורך איזו היכרות מהירה, כדי שאדע על שורשיו, ואולי המקום הזה הוא שלו בלבד? התיישבתי על הספסל הקרוב וחיכיתי בחרדה לתשובתו, שלא איחרה להגיע. הסלולרי צלצל ועל הקו הוא, בעלי. “אני לא מאמין", אמר ושתקתי, “איך זכרת?".

“בהתחלה היה קשה, אבל מצאתי, אתה כועס עליי?", שאלתי.
“אני אוהב אותך, תודה רבה", אמר לי רועד, “תבקשי ממנה מה שתרצי". בדרך כלל הוא לא אמוציונלי, אבל ברגע ההוא, מול הקבר הצבעוני, הגשם שחזר לרדת והשקט הגדול, ידעתי שיש עליי ועליו שמירה ויעמידו אותנו החיים בפני מה שיעמידו, נצלח כל מוקש.

לא עבר הרבה זמן וגיליתי שאני בהריון. על זה כבר סיפרתי לכם (שלא יגיד העורך שאני משחזרת טורים). בדיוק באותו היום, עת אני וגור חוגגים, טלפנו בעל ובעלת הדירה וביקשו להגיע אלינו. זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם התגוררנו בדירה שהובטחה לנו כדירה לטווח ארוך ועל כן שיפצנו אותה מאוד, כבר בחרנו באיזה חדר נשכן את הילד או הילדה שיבואו ואפילו הצטרפנו לקבוצת הוואטסאפ השכונתית. הנחנו שהם רוצים להגיע כדי לבדוק את מצב הנכס. קניתי עוגיות, חלב, שתייה קלה, ובשבע בערב חיכינו להם. בשבע ודקה כבר נכנסו מחויכים, וביד האישה - שלא אציין את עבודתה, רק אגיד שהיא ובעלה קרייריסטים עד מאוד - היה עציץ גדול והיא הביטה על הבית בחשש. “אתם לא מפסיקים לשדרג", אמר בעלה למראה האקווריום הגדול שרכש גור ובו כרישים (כן, כרישים, התחתנתי עם ילד טבע מוגזם) ואורות בשלל צבעים.

הזמנתי אותם לשבת והודיתי להם על העציץ שרכשו לנו, אהבתי אותם באותו הרגע, אופוריית ההריון השכיחה ממני את העובדה שחשדתי בהם בהתחלה ושהמשפט “נגיע לגשר ונעבור אותו" הדהד בראשי תקופה לא קצרה. למעשה, כשידעתי שיש משהו שגדל בבטני, הודיתי כל כך ליקום, עד שגם אם פעיל חמאס היה נכנס אל ביתי, סביר שהייתי שואלת אותו אם מתחשק לו שאכניס בורקס לתנור ולמה הוא עם חולצה קצרה בחורף.

“מה שלומכם?", שאלו אותנו כשמזגתי משקאות לכולם. “בסדר גמור", חייך גור, “איך אתם?".
“אנחנו קצת מבולבלים, נחתה עלינו מכה לא צפויה", אמר הבעל, והאישה הביטה בו בתקווה שייקח את כל השיחה עליו. אני ופי הגדול התפרצנו ואמרתי “הרבה דברים לא צפויים קורים", וליטפתי את בטני. “את בהריון? מזל טוב!", פערה האישה את עיניה והביטה שוב על בעלה. החשש שעמד בבטני חודשים לפני כן, שב אליו. “אנחנו מתנצלים כל כך", רעד קולה, “אבל בקרוב נמכור את הדירה ותצטרכו לעזוב".
חשבתי שלא שמעתי טוב. “מה?", שאלתי. “כן, אנחנו זקוקים לכסף ונהיה חייבים למכור את הדירה", המשיכה והפטירה: “כל כך לא נעים לי מכם".

“את רצינית?", שאל גור, “שיפצתי את כולה! זה לא מה שסיכמנו".
“ניתן לכם לסיים את החוזה, אבל לא נאריך", אמרה ואחזה ביד בעלה, שני אריסטוקרטים דה לה שמאטע.
“תגידי, כשבאנו לראות את הדירה, לא ידעתם שתמכרו?", התעניינתי. “חלילה", אמרה.
יכולנו להיגרר איתם לוויכוחים ולכאב לב אחד גדול, אבל ברגע שיצאו מביתנו, הדבר היחיד שעשינו היה להביט זה על זה, לקחת את מנש הכלב שלנו ולרדת למטה. ראשית, לחדר האשפה, להשליך את העציץ המכוער, ואז אל הגינה הקרובה - לחשוב מה עושים.

כמה חודשים חלפו מאז, ובשבוע שעבר, כשאני נכנסת בעייפות ובחוסר ברזל משווע אל החודש השמיני, מצאתי עצמי מדריכה מובילים חזקים איפה להניח כל דבר בדירה החדשה שאותה מצאנו למזלנו במהירות. אחר כך, כשגור יצא אל עבודתו מהשחר עד החושך, שב על משנתו שלילדה שלנו יהיה הכל ולא יחסר לה כלום, מצאתי עצמי מטפסת על כיסאות, מעלה מעט ארגזים למעלה, מסדרת את ארונות הבגדים ובין לבין מתיישבת על המיטה ובוכה, חצי משמחה וחצי מרחמים עצמיים על כך שאני וגור שורדים, כל אחד בא מהלבד וכשנפגשנו התחלנו לרקום את היחד.

כשסידרתי את אלבומי התמונות, נפלה מאחד מהם תמונה של אורנה ז"ל, שבה היא מחתלת את גור בעודו בן חצי שנה, הוא מביט בה, עיניו זוהרות והוא מחייך אליה חיוך חסר שיניים. מעל התמונה כתבה “אני וגורי השמנמן, רגע לפני שנרדם וחלם". פתחתי את האלבום. בעמוד הבא נראה התינוק הקטן שעתיד לאבד את אמו לטובת מחלת הסרטן והוא רק בן 3 וחצי, שכוב על מיטה קטנה וחולם. על מה הוא חלם? אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שכל מה שהוא לא הספיק להגשים, נגשים לו אני, הקטנטונת שבדרך וברכת אמו אורנה, משמיים.