בעולם אידיאלי לא הייתי מצביעה בבחירות הקרובות וגם לא אתם. בעולם אידיאלי, שבו הציבור חושב על טובת הכלל ולא על טובתו האישית, הוא היה מתגייס ומתאחד ומחליט לשים סוף לפארסה הזו שמכונה הפוליטיקה הישראלית. אין פה עניין של ימין או שמאל, הדברים הללו מכוונים אל כל גווני הקשת הפוליטית, כולל השוליים משני הצדדים.
בעולם אידיאלי היינו עושים חרם בחירות ומורידים את אחוז ההצבעה לכמעט אפס. בדיוק כמו שחרם צרכנים מצליח להוריד באירופה את המחירים של מוצרי הצריכה רק כי הם מבינים את מה שאנחנו כאן לא הצלחנו להבין ב־72 שנות מדינה: אם לא נהיה ביחד לא נצליח לשרוד.
בעולם אידיאלי כולנו היינו נשארים בבית ב־23 במרץ 2021. מעבירים מסר לפוליטיקאים שאנחנו לא מעוניינים יותר בשירותיהם. שהם מוזמנים ללכת הביתה ולמצוא איזה עסק לנהל, רק שיעזבו את ניהול החיים שלנו בשקט.
אותם אלה שתפסו אומץ ורצים עכשיו כדי ליצור אלטרנטיבה, אותם אלה שברגעי האמת כשהיינו זקוקים להם יותר מכל ישבו בצד ושתקו, כי האמת לא שירתה את האינטרסים שלהם, מוזמנים לפרוש ויפה שעה אחת קודם.
לפני כמה ימים צייץ העיתונאי דרור פויר בטוויטר שהדרך היחידה ללמד את הפוליטיקאים לקח היא לעשות חרם הצבעה. שזו הדרך היחידה לגרום להם להבין שהם אינם רצויים ושהשיטה מקולקלת. כמובן שהוא חטף על הראש וגם אני, כשהגבתי בהסכמה ואף הצעתי לצאת בקמפיין.
הרי אלברט איינשטיין אמר שאי אפשר לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. נדמה שבפעם הרביעית אנחנו הולכים ליפול לאותו שטיק בחירות ישן וכושל, שהתווה לנו את השנתיים האחרונות מהנוראיות בהיסטוריה של המדינה.
ועוד לא התחלנו לדבר על הטיפול בקורונה. מישהו צריך להבין שהשיטה הישנה לא עובדת, ושכדי לעשות שינוי אמיתי צריך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה, גם אם זה לא נוח, גם אם זה מזעזע לנו את תפיסת העולם המוכרת. כל המפלגות החדשות שצצות כעת לא משנות שום דבר.
והנה, בדיוק בזמן כתיבת שורות אלה צצה לה עוד מפלגה חדשה, עוד תוצר אגו של פוליטיקאי שרוצה את הבכורה לעצמו. אי אפשר להאשים אותו, אלו בדיוק האנשים שהמקצוע הזה שואב לתוכו.
בעולם אידיאלי היינו מתגייסים לא רק למען עצמנו, אלא למען הכלל ויוצאים במרד אזרחי. אלא שהעולם שאנחנו חיים בו רחוק מלהיות אידיאלי. המדינה שאנחנו חיים בה מפולגת יותר מדי, וברור לי שיהיו מי שינצלו את מרד ההצבעה לטובתם.
אני עדיין לא יודעת למי אצביע בבחירות הקרובות. מקווה שעד מרץ אתעורר לעולם אידיאלי שבו לא אצא מהבית כל עוד האנשים האלה - שהיו פה בשנתיים האחרונות - ממשיכים ללא בושה למכור את מרכולתם הריקה. אם נתאחד, זה יצליח.
אבל בתוך עמי אני חיה, וזה הרי לא יקרה לעולם. אני מניחה שברגע האמת אפנים את העובדה המצערת הזו, ארסן את הבחילה שעולה בי ואשים בלב כבד פתק בקלפי בתוספת בוז עצום כלפי כל מי שהיה שם אז ונמצא שם כיום וחושב שהוא צריך להיות שם בעתיד, אבל לא עשה כלום למעננו אלא רק למען עצמו.
פרידה מהמין החלש
אומרים שהשלם גדול מסך חלקיו. למעשה זה היה המשפט הראשון שניר קיפניס, מי שהיה השכן שלי בעמוד משמאל בשמונה השנים האחרונות, כתב לי כשהציע לבנות את "לוין קיפניס" כמותג לכתבות שטח משותפות, וכשחשב שאין כמו לאתגר מין חזק מול מין חלש כדי ליצור תוכן משותף.
עד אותו יום הכרתי אותו רק בזכות העקיצות ההומוריסטיות ההדדיות בינינו בתחילת הדרך, והמלחמה האינסופית שניהלנו לגבי מי יותר טוב - גברים או נשים. השכנות על גבי דפי העיתון הזה הפכה להיות לא רק לשותפות מקצועית פורה אלא גם לחברות שלא מוצאים בכל יום.
רציתי להיפרד ממנו עוד בשבוע שעבר, אבל כמו שג'ון לנון כתב - החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות. המרוץ נגד השעון לקראת הסגר השלישי ודד־ליינים בלתי אפשריים של סיכומי שנה הביאו לכך שביום שישי, כשפתחתי את העיתון הבנתי שאני חיה בתאריך לא נכון.
למי זה לא קרה בעשרת החודשים האחרונים בתוך הקורונה הזו? לא רק שהלכה לי תחושת הזמן, אני מתחילה להבין שלזמן כפי שהכרנו כבר אין שום חשיבות. מוטציה ישראלית של חיים בעידן החדש.
כך או כך, שנה אזרחית חדשה התחילה היום עם תקוות חדשות וחיסון באופק. זו הפעם הראשונה שאני פה בלעדיו. ואם כבר לבד (גם אם בסגר) אז לפחות שנהיה בתנועה. שנה אזרחית מוצלחת.