במבול תיאורי ההסתערות השבוע על הגבעה בוושינגטון יש שני מאפיינים שאמורים לפקוח בישראל עיניים שמסרבות לראות: החגורה הרופפת של משמר בית הנבחרים ומשטרת העיר, שלא עמדו בפני ההמונים; וסירובו של דונלד טראמפ לאשר מיד את גיוס המשמר האזרחי כדי לעצור את הטרוריסטים. וכל זה תחת מטרייה מגוננת של הנשיא שהסית את הבייס האלים "לפעול" בטענה שגנבו "לנו" את הבחירות.
באורח מדהים ומצמרר כל התופעות הללו - מנהיג מסית, בייס מסתער ויד רכה של משטרה - ליוו בשבוע האחרון את אזרחי ישראל במהלך ההפגנות האלימות של תומכי המתנחלים. ראש הממשלה בנימין נתניהו שמסית את הבייס ומגבה פורעים, שר לביטחון פנים שמעלים עין ומשטרה שמיישרת קו.
הנער אהוביה סנדק נהרג במרדף משטרתי אחרי פורעים שהשליכו אבנים על פלסטינים באשר הם פלסטינים. מפעל ההתיישבות של המתנחלים בגדה התייצב כאיש אחד מאחורי הנערים תוך מחאה על "התנהגות המשטרה". מדובר ביותר ממאה אלף מצביעים שחוככים בין נתניהו, בנט וסער ויש להם השפעה מעבר למספרם. אמיר אוחנה, אחת מזרועות התמנון הריריות של נתניהו, החליק לביתה של משפחת סנדק כדי להתנער מהשוטרים שהוא אמור להגן עליהם. רבני ההתנחלויות תרמו את נוער בני עקיבא להפגנות האלימות נגד המשטרה, ובנט ודרעי תרמו כסף להנצחת סנדק. סער נעלם ונאלם, ונתניהו, כמו במקרה אלאור אזריה, היה הראשון לצלצל למשפחת סנדק כדי "להביע תנחומים". זה הבלוק האידיאולוגי, כולל סער, וזוהי הקואליציה העתידית. עם או בלי נתניהו.
זוועה.
פיל טרויאני
השאלה המכרעת אם וכאשר גוש מתנגדי נתניהו עדיין יחזיק מעל 60 מנדטים, היא מה הליכודניקים אוהבים יותר - את נתניהו או את עצמם. מעבר לקשקושי הבחירות הרגילים מתנהל מאמץ של לפיד, בנט, ליברמן ובעיקר סער להוכיח לליכודניקים שאוהבים את עצמם יותר מאשר את נתניהו, שגם אם הם מוותרים עליו, הם עדיין יהיו זכאים לשלוש ההטבות של עידן נתניהו: כסף, כבוד וכוח. בליכודית מדוברת זה נשמע כמו "אם תעיפו אותו, אנחנו נשלם יותר. יותר כסף יותר כבוד יותר כוח".
נטל ההוכחה להצלחת מבצע הפיתוי הזה הוא על גדעון סער. המפתח הוא עריקים מפוררי חומה בסדר גודל אלקיני, והקריטריון הוא עלייה במנדטים. אגב, מבחינת האינטרס של מפלגות הדמוקרטיה הליברלית, "רק לא ביבי" היא טיפשות פוליטית מסוכנת. סער ושות' לא רק ישלמו יותר לביביסטים אלא גם יקצינו יותר פוליטית.
בינתיים נתניהו מחזיר מלחמה כמו שרק הוא ושייקספיר יודעים. כשהיה בדרכו למעלה הוא לא ספר איש או אישה. הוא חיסל בסבבים קבועים את הנהגות התנועה והמפלגה לטובת הנהגות צעירות יותר ונאמנות יותר, שגם אותן, כאשר הגיעו לפרקן, חיסל לטובת מעגל נאמנים חדש. הראשונים להיגדע היו רובי ריבלין, מיקי איתן, דוד לוי, עוזי לנדאו, ציפי לבני, לימור לבנת, דן מרידור ובני בגין. נסיכי ליכוד שאיימו על מעמדו.
תחתם מינה פקידי ברון נרצעים כמו גלעד ארדן, אופיר אקוניס, גדעון סער, סילבן שלום, משה כחלון, זאב אלקין, יובל שטייניץ, ישראל כ"ץ וצחי הנגבי. את רובם העיף, חלקם כיום בדרך החוצה לטובת נאמניו החדשים, הטורקים הצעירים מיקי זוהר, מירי רגב, דוד אמסלם, אמיר אוחנה, אוסנת מארק ושלמה קרעי. זהו זן חדש ואלים, והם יעיפו את פקידי הברון עד שגם תורם יגיע.
אלא שאצלם נתניהו פספס. שימו לב לחיוך של אוחנה, זוהר או רגב אפרופו המאמץ של סער. אם הברירה שלהם תהיה להצטרף לקואליציה בראשות הליכוד ללא נתניהו או לצאת לאופוזיציה עם נתניהו, כך בדיוק הם יחייכו כאשר יקריבו אותו בלי למצמץ. אמסלם יבכה אבל יזרוק את הגפרור. כמובן לא לפני שנתניהו יזיע במערכת הבחירות וידאג עבורם ל־30 המנדטים של קהלו השבוי ועבדיו הנרצעים.
רק כך ניתן להבין את ישיבות הצרחות בין מיקי זוהר, חיים כץ ומירי רגב, שזיהו את חולשתו וסיכוייו של נתניהו ותובעים כבר עכשיו לשבץ את אנשיהם לקראת מאבקי הירושה. את הצרחות שלהם, העיד כתב ערוץ 11, שמעו בכל רחבי קומת משרד ראש הממשלה בכנסת. ולא, לא תהיה להם שום בעיה לשבת אחרי הבחירות גם ללא נתניהו, עם מתפכחי ביבי של סער, מנצלי ביבי של החרדים ועם בנט, עושה דברם של רבני ההתנחלויות, כולל לפיד או גנץ או מנסור עבאס, וגם עם נחמן סליבוביסקי, שרוצה להרוס את אל־אקצא ולתקוף באיראן בו־זמנית. טוב, אין אדם כזה, אבל גם אם היה, לחבורת הפוחחים הזו אין שום בעיה לשבת איתו בקואליציה על גווייתו הפוליטית של נתניהו.
בדיוק כמו בנט. לפני פרוץ אפקט סער, בנה בנט על חבירה בלעדית לנתניהו שיביא 35 מנדטים. "חד־משמעית", הוא אמר אז, "יש רדיפה משפטית נגד נתניהו". שבוע אחר כך התהפך כשהסתבר שנתניהו ירד מתחת ל־30 מנדטים בעוד סער מגרד את ה־20: "נתניהו לא יכול לאחד את העם". אחרי הבחירות, כמו אחרי המבול, הם ירדו מהקלפי זוגות־זוגות: חרדים וש"ס, סער ובנט (באורח לגמרי טבעי בנט וסער חתמו על הסכמי עודפים), ועדיין שניהם עשויים ללכת יחד עם הזוג נתניהו וביבי.
הבעיה: לפיד מסוגל ללכת עם בנט שאין בראשו שערה אחת שהיא ליברלית ודמוקרטית, למעט כיפה שהיא יותר כסת"ח ליברלי־דמוקרטי מאשר כיסוי ראש, ועם סער שמשדר מהוגנות תל אביבית בעור כבשה. כל פרשן זניח יודע שהדרך היחידה למנוע משחק ימני מכור היא איחוד רסיסי מפלגות הדמוקרטיה הליברלית. מהעבודה, כחול לבן ועד שלח ולפיד, זליכה, מרצ וחולדאי, ולצורך העניין גם ליברמן שאינו דמוקרט, אינו ליברלי, אבל הוא שמאלן. אפילו נתניהו אמר. לכאורה זה הגוש של "רק לא ביבי". למעשה, בגדול, זה ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית ללאומנות דתית.
השאלה היא לאן ילך סער, והתשובה היא בדרכם של יועז הנדל וצבי האוזר. שניהם ילדים טובים שמצדדים לכאורה בדמוקרטית־ליברלית כאשר למעשה שימשו כסוסים טרויאנים. סער, שקורץ בדיוק מהחומרים שלהם (רק עם שורשים עמוקים במדמנה הליכודית) יהיה פיל טרויאני. גם אם יבנה עם השמאל את קואליציית הגירוש מבלפור הוא יסגור את הפערים האידיאולוגיים שאינם קיימים בינו לבין סמוטריץ' אחרי הבחירות.
זוועה.
