בואו נעשה את זה פשוט, אך נתחיל בהבהרה: הכותב אינו פרשן פוליטי, אינו מבין דבר מחייו ואינו שייך לדת הביבי או לכת האנטי־ביבי, ואין בדברים הבאים כדי להשפיע על מישהו (כאילו מישהו באמת היה מושפע מהם).
מהסקר האחרון שפורסם בערוץ 13 עולה כי הליכוד זוכה ל־31 מנדטים, ימינה בראשות נפתלי בנט ל־13 מנדטים, יהדות התורה וש"ס ל־14 וכחול לבן מגיעה ל־4 מנדטים. יחד, זו קואליציה של 62 מנדטים (לפי בנט, שלא אמר שלא יישב עם נתניהו, ולפי בני גנץ, שאומנם אמר שלא יישב עם נתניהו אבל, טוב, כאן צריכה להגיע ירידה אישית על האיש, אבל רחמנות). תם הטקס.
גם אם יהיה מנדט אחד פחות, זה עדיין ביבי. גם שני מנדטים פחות ותמיכה מבחוץ של מנסור עבאס, זה עדיין ביבי. גם אם יהיו רק 58 תומכים, זו ממשלת מיעוט של ביבי. בכל הסקרים, כשנשאלת השאלה מי האדם המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, ביבי תמיד מוביל. אבל גם על השאלה מי אשם במחדלי הקורונה, בהוראות הסותרות, בסגר השלישי ובבחירות הרביעיות - הרוב מפנה אצבע מאשימה לביבי. יחד עם זאת, על השאלה למי תצביע בבחירות הקרובות, יותר אנשים מצביעים למפלגה של נתניהו מאשר לכל מפלגה אחרת במפה. נדמה שכל שאלה שתישאל, בכל עניין, התשובה לנצח תהיה ביבי.
מי הביא את החיסונים? ביבי. ומי יביא עוד חיסונים? רק ביבי. ומי ניהל את המשבר? ביבי. מי היה יכול לנהל את המשבר טוב יותר? ביבי. מי הנפגע העיקרי מהקורונה? ביבי. ומי הרוויח מהנגיף? ביבי. את מי אוהבת רונית הביביסטית? את ביבי. ואת מי שונא רמי ורד? את ביבי (סליחה, לא שונא. מתחבר פחות).
זהו הלימבו של חיינו. כביש ללא מוצא. ביבי נבחר, אך לא מצליח להרכיב ממשלה יציבה. ואולי טוב לו, לכביש הזה, שאיננו רואים את סופו. כי אם אחרי המוצא יש תהום, עדיף להישאר תקועים בין אלפי סבבי בחירות בלתי נגמרים.
מדי יום מתפצלות בקצב מעריכי מפלגות לשבבים קטנים, שמתפצלים למוטציות פוליטיות נוספות ואינסופיות. פתיתי אנשים עם אגו מנופח מכריזים מדי שבוע שרק הם יכולים. ולמה? מי אתם? מאיפה הביטחון העצמי של ירון זליכה? הלוואי עליי רמות כאלה של היעדר מודעות עצמית כמו של בוגי יעלון. פתאום הוא רץ לבד, משוכנע בבסיס של תמיכה ציבורית שאין שום עדות מוכחת לקיומה.
הנה קביעה שאי אפשר להפריכה: כל הפוליטיקאים לוקים לפחות בבעיה אחת - שיגעון גדלות / אהבה עצמית מופרזת / פיצול אישיות / הפרעה כפייתית טורדנית. ולעתים בכולן יחד.
ההצבעה הראשונה שלי הייתה למרצ. אני מזדהה לחלוטין עם ערכים של שוויון, צדק חברתי, זכויות להט"ב, וכמובן, יש בי אהבה יוקדת לצבע ירוק. הערכתי את האנשים, את היושר שלהם, הכנות היחסית, ניקיון הכפיים ודרך הארץ. ב־2021 הערכים האלה נראים לא רלוונטיים. בבחירות הלפני אחרונות, כשהליכוד יצאה עם הססמה "ביבי או טיבי", היא נראתה לי גזענית ודוחה. מה רע בטיבי? כמחאה הצבעתי חד"ש. אם יש גזענות כלפי ערבים, אני חד־משמעית איתם.
סבב הבחירות הרביעי, או הסבב הראשון לשנה החדשה, מתרחש בכלל בזירה אחרת: בין ביבי לגדעון סער. סער נראה איש הגון. עורך דין במקצועו ורובוטי באופיו. מצד אחד הוא נטול רישיון נהיגה, אך מנגד הוא נשוי לגאולה אבן. הישגיו הפוליטיים מרתיעים. הוא אומנם האריך את תקופת שעון הקיץ, אבל גם פעל נגד המסתננים ושלח אותם למתקן חולות המבהיל.
דקה לפני שפרש מהפוליטיקה, סער היה שר הפנים. בצעד פראי הוא כמעט סגר את המרכולים בשבת בתל אביב. למזלנו, דוד, בנו, בדיוק נולד, והוא הכריז שהוא משקיע את עצמו בתצפיות על צעדיו הראשונים. כך דוד יצא מלך, והמרכולים בשבת ניצלו. אני לא גר בתל אביב ולא קונה במרכולים. מעולם לא השתמשתי במילה מרכולים, מה רע בסופרמרקט? אבל היוזמה המוטרפת לביטול השפיות התל אביבית נצרבה בי.
אם הפעם זה סער או ביבי, ברור לי מי עדיף, אך אני מפחד להודות בזה. הצבעה רציונלית לביבי צריכה לעבור ארבעה שלבים: הכחשה, הדחקה, הפנמה והסתרה. לא אספר לחבריי ולא למשפחתי, כי התגובה הראשונה שלהם תהיה "השתגעת? תפסיק לבלבל את המוח, מספיק עשית לנו צרות עם 'מחוברים'". אז אם שואלים, אני עדיין מתלבט.