מדהים להאזין למגישי תוכניות שמלינים בשאט נפש על הנדסת התודעה של עיתונאים אחרים, תוך אפס מודעות לעובדה שהם מלכתחילה עוסקים בפאלטות מקצועיות מאוד ספציפיות כדי לקדם הנדסת תודעה אחרת. את הנדסת התודעה ה״נכונה״, ה״מאזנת״, או בעצם זו שתואמת את הנרטיב שלהם.

הרצון להיצמד לנרטיב מובן, כי בלעדיו המצב קצת מבלבל. ישראל היא אלופת עולם: מובילה בקצב ההדבקה לנפש עם כ־10 אלף חולים חדשים ביום ועסקים שסגורים כבר חודשים ארוכים, ומובילה גם בקצב החיסון עם שני מיליון מחוסנים בתוך חודש בלבד. סתירות פנימיות זה אנחנו, ואחת הדרכים להתמודד עם הבלבול היא לדבוק באחד משני נרטיבים: אחד שגורס שנכשלנו כישלון מחפיר בניהול הקורונה, והשני שאומר שמצבנו לא רע ואף מזהיר, תודות למבצע החיסונים.

הנרטיבים האלה משתוללים ברשתות החברתיות ומפומפמים על ידי הפוליטיקאים המוטים מעצם הגדרתם, אבל גם מתוחזקים על ידי אמצעי התקשורת. התברכנו בחבורה די גדולה של אנשי תקשורת שהתפצלו לשני מחנות, ושעיקר עיסוקם הוא להגיב לשגיאות של אלה שמקדמים את הנרטיב ה״שגוי״ כדי ״להוכיח״ את צדקת הנרטיב שלהם ואת דרכם.

שר הבריאות יולי אדלשטיין בביקור בבית שמש

אז איזו הנדסת תודעה אתם מעדיפים? הסוג הראשון או הסוג השני? זה לא כל כך משנה, כי שתיהן שגויות במידה מסוימת ונכונות במידה מסוימת. הרי לא נכשלנו ולא ניצחנו, ולכן שתי הגרסאות העומדות לרשותנו הן למעשה הנדסת תודעה.

בישראל יש שני כוחות פנימיים שפועלים זה לצד זה במקביל: אחד הוא כוח היוזמה, היצירתיות, ויכולת האלתור וההצטיינות, והשני הוא כוח הסיאוב והריקבון. לא קל להודות בזה, אבל שניהם קיימים כאן בעוצמה בשנים האחרונות.

שיחקנו אותה עם החיסונים והמבצע מתקתק באופן מעורר השראה. אנחנו טובים במבצעי זבנג וגמרנו. אבל נכשלנו עם הניהול השוטף, ואת זה שום חיסון לא יפתור. גם כשהקורונה תהיה מאחורינו, תהיה הרבה עבודת שיקום לפנינו. איך נצליח לנהל אותה באופן יעיל ואחראי? הרי אין ולא תהיה לנו יכולת לנהל, כל עוד הסעיף הראשון בסדרי העדיפויות הוא האינטרס הפוליטי.

ככל הנראה, נהיה המדינה הראשונה בעולם שתגיע לחיסון עדר. זה נפלא. אבל אין שום מחשבה קדימה או לקחים שייושמו לטווח הארוך. מילת הקסם היא חיסונים, כי זה מצטלם היטב ומסייע לבחירות הבלתי נגמרות. אבל מה עם תקציב מדינה? מה עם ממשלה יציבה ומתפקדת? מה עם מערך הבריאות הלאומי, שראשיו טוענים שוב ושוב שלמרות תפקודו הטוב למראית עין, הוא יושב על בסיס רעוע ודורש טיפול דחוף?

יולי אדלשטיין מופיע בפני הציבור כל הזמן, אבל מהי התוכנית ארוכת הטווח למערכת הבריאות הישראלית, לאחר שנה חבוטה וספוגה בקורונה? האם מישהו מתכנן תמרוץ של לימודי רפואה כדי להכשיר עוד רופאים? האם מישהו שובר את הראש מאיפה יביא תקציבים לבניית בתי חולים חדשים? בכירי הרופאים ומנהלי המחלקות אומרים שהפוליטיקאים כלל לא מגיעים לשטח, שאין להם באמת מושג מה קורה ואיך נראית השגרה המוטרפת של בתי החולים, שהתחילו את אתגר הקורונה כשהם מאותגרים ממילא. מה בעצם עושה אדלשטיין חוץ מלהיות מוטרד מההפרות ומהפוטו־אופ הבא עם המתחסנים כדי לקדם את מערכת הבחירות?

זרם היצירתיות בוער בתוכנו, אבל גם זרם הריקבון שוצף בעוצמה, והשאלה היא איזה משני הזרמים ינצח. זוהי הדרך הנכונה להסתכל על הדברים משום שזוהי האמת. אז מילא הפוליטיקאים ובואשי הרשתות, מהם אין לצפות להרבה. רק מדוע חלק מאמצעי התקשורת מנסים להכריח אותנו לבחור בנרטיב אחד, שמהווה במקרה הטוב רק מחצית מהאמת?