זריקת עידוד

"תהיה בריא, השם ישמור אותך", אחזה ראשל בידו של הסדרן שעמד מחוץ לקופת החולים ובירכה קרוב מאוד לאצבעותיו כאילו כל הברכות נכנסות משם אל הגוף. הסדרן, קטן ממדים וכחוש כל כך, עד שהכובע, האפוד והמסיכה הזוהרת שניתנו לו שיוו לו מראה מגוחך פי כמה, ניסה למשוך את ידו מידה של האישה המבוגרת. אומנם ממוגן היה במסיכה, אבל לפי החדשות ודבריו של הפרופסור מהטלוויזיה, לא משנה כמה יתמגן, ברגע שיש מגע מספיק קרוב - הקורונה, לא עלינו, תמצא את דרכה אל הגוף.

"הכל בסדר, גברתי", הצליח למשוך את ידו חזרה, "הנה, עוד 21 אנשים ואת נכנסת".
"אין דבר, אין דבר", אמרה ראשל והתיישבה על החומה. "עכשיו, כשהבאת לי מים, אני אחכה, אין דבר". איש מבוגר עם שפם לבן ומקל הליכה חום, בערך בגילה של ראשל, הביט בה בבוז ושאל: "מה זה אין דבר? נעים לך ככה להמתין? אנחנו צעירים?".

שני מבוגרים שעמדו גם הם בתור הנהנו לאות הסכמה לדבריו של האיש. "מה נעשה?", הובכה ראשל והביטה אל המדרכה. מאז שנפטר יצחק בעלה, לא הישירה מבט אל אף גבר, תמימה הסיטואציה ככל שתהיה. "מה נעשה?", שאל, "נחליף את הדרעקים שם למעלה בממשלה!", הכה המשופם במקלו במדרכה. גם הפעם הסכימו איתו אלו שמאחוריו. "כולנו יהודים", מלמלה ראשל, "הנה, תכף יגיע התור, ובגיל שלנו לאן יש למהר? אה?", צחקה צחוק מובך.

הסדרן, ששנא כל כך את עבודתו ולקח אותה רק כי חבר של חבר הבטיח לו שדרך עבודה כזו אפשר להתברג לעבודה קבועה בעירייה וגם עכשיו כולם בבית ואין הרבה ברירות, הביט על ראשל ונזכר במישהי מפעם, הוא לא ידע מי הייתה וגם לא היה לו זמן להתעמק בזה כל כך, רק הרגיש שהיא מהטובים ועל דעת עצמו נדחק בין שלל הממתינים בתור, נכנס אל מטבחון העובדים והביא לראשל עוד כוס חד־פעמית של שתייה חמה מלאה במים קרים. "השם יברך אותך", ענתה לו, "אתה כמו יוסי הנכד שלי, יש לך לב טוב".

"מה זה? היא משלמת יותר מאיתנו על הביטוח הסיעודי?", שאל המשופם. הפעם אף אחד לא הסכים איתו ולא הגיב, היה זה קיצוני מדי. ראשל השאירה חצי מהמים בכוס, אף שהייתה צמאה כל כך, ושאלה את האיש אם ירצה לסיים את זה. "בתקופה הזאת? את רוצה להרעיל אותי?".

ראשל חייכה וסיימה את המים בעצמה. בצעירותה, יכולה הייתה לקחת את אותה הכוס עם המים, לשמוע את אותה ההערה, להתקרב אל האיש ולשפוך לו את כל מה שנותר ישר על הפנים, שיטפטף לו השפם עד שיגיע התור שלו, אבל עם השנים ועם הנישואים ליצחק, לימדה למתן את עצמה ולהכיר בעובדה שגם בלב של היהודים יש לפעמים אנשים עם קצת לכלוך, זה בסדר, הרי הקדוש ברוך הוא ברא אותם, לא? בטח ידע מה הוא עושה.

חצי שעה אחרי, כשהגיע סוף־סוף תורה של ראשל, הביטה שוב בסדרן ואמרה "אתה צריך לבוא אליי לאכול!".
"בעזרת השם", חייך אליה מבעד למסיכה. "מה אתה אוהב?", אחזה שוב בידו ופיה קרוב לאצבעותיו, הפעם לא משך אותה ממנה. "אני אוכל הכל, מה שתכיני יהיה טוב".

"יופי, אתה צריך לאכול קצת", הביטה על גופו הרזה, "שיהיה לך כוח להביא אישה וילדים, אה?". כשנשמעו צקצוקים מאחורי השניים, האיץ בה הסדרן להיכנס אל חדר האחות ונתן מבט זועף באיש המשופם.

האחות לא הביטה בראשל וגם לא לקחה ממנה את הכרטיס המגנטי שזו הוציאה במהירות מתיקה הגדול שהכיל בעיקר תרופות לאיזון סוכרת, תמונות בכל הגדלים (אחת אפילו ממוסגרת) של נכדיה וארנק קטן עם כסף קטן. "תקריאי לי את תעודת הזהות שלך, זה מספיק", אמרה האחות וראשל הקריאה. "זה מספרים של פעם, אני כבר זקנה", קרצה לאחות שלא חייכה אליה חזרה. "תרימי את השרוול, בבקשה", הכינה האחות את המזרק ובמונוטוניות שלא אפשרה זמן ללבטים או לשאלות אמרה, "כנראה שיכאב קצת ביד בימים הקרובים, לא להיבהל, זה קורה".

"אין דבר, אין דבר, העיקר נהיה בריאים", קיפלה ראשל את שרוולה כלפי מעלה ועצמה את עיניה. נזכרת איך בתחילת שנות ה־50, בבואה ארצה, נדרשה לקבל חיסון עם מחט שעד היום נכנסת אל סיוטיה ולא העזה לפצות פה או להגיד שכואב ולו מהסיבה הפשוטה שאחיה, שהיו אז ילדים, הביטו בה במבט מפוחד ועמדו מאחוריה בתור. גם הפעם, כשהרגישה את המחט נכנסת לזרועה המדולדלת וחומר לא מוכר, שרק לפני חודש סיימו לעבוד עליו באיזו מעבדה רחוקה בחוצלארץ, נכנס לה אל הגוף, לא אמרה מילה. ההפך, כשהוציאה האחות את המחט והניחה על מקום החיסון צמר גפן עם אלכוהול וביקשה מראשל ללחוץ, זו הצליחה לחייך, לתפוס בידה הפנויה את ידה של האחות ולברך אותה בברכות שמיים טובות: "ותעשי סבלנות, בחוץ יש זקנים כמוני שממהרים, אולי לא ידברו אלייך יפה, בסדר, בנתי?".

האחות, בדיוק כמו הסדרן, כיבתה לרגע את הטייס האוטומטי והביטה באישה המבוגרת, לרגע הצטערה שאולי הכאיבה לה יותר מדי והביטה על עפעפיה שכמעט וכיסו את עיניה. האחות חשבה שפגשה בה כבר, אבל לא ידעה מתי והיכן.
"אל תדאגי", אמרה ומשכה בעדינות את ידה מידה החמימה של ראשל, "אני לא מתרגשת".