עמיר פרץ
האיש שחתום על תעודת הפטירה של מפלגת העבודה החליט לפרוש מהפוליטיקה ולא להתמודד בבחירות לכנסת הבאה. החלטתו של פרץ נובעת מהעובדה שהוא רואה את הסקרים ויודע שנמוכים סיכוייה של המפלגה לעבור את אחוז החסימה. פרץ, פוליטיקאי ערמומי וממולח שבחר להישאר על כס השר אף שהיו"ר הנכנסת מרב מיכאלי הורתה לו להתפטר, מבין בחושיו החדים שזה בדיוק הזמן לנטוש את הספינה הטובעת, ורצוי דקה לפני שהיא תצלול למצולות. הוא נושא את עיניו לתפקיד הבא, הבית ברחוב הנשיא בירושלים. עם זאת, לא ברור איך הוא יצליח לגייס קולות שיביאו לבחירתו לנשיאות לאחר שיישאר מחוץ למערכת הפוליטית.
הפריימריז שערכה השבוע מפלגת העבודה מהווים הוכחה לכך שבפוליטיקה גם גוף שהלך לעולמו יכול להשמיע אות חיים. הזוכה הגדולה היא מיכאלי, שעם חיבורים נכונים תצליח לשרוד פוליטית ותבטיח את מקומה גם בכנסת הבאה. גם ותיקי הקיבוצים, שהם מצביעיה המסורתיים של העבודה, מבינים שתפקיד היו"ר שבו זכתה מיכאלי הוא לא יותר מסידור עבודה טוב. לכולם ברור שאין לה סיכוי להחזיר את העבודה לימיה הגדולים, ורבים סבורים שמי שאולי יכול היה לבצע הנשמה מלאכותית למפלגה הוא ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק. בהנהגתו, מפלגת העבודה הייתה עוברת כנראה בקלות את אחוז החסימה. ברק, בן קיבוץ משמר השרון, עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה שחבל על הזמן.
אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה מיכאלי לאחר בחירתה הייתה שהשרים פרץ ושמולי חייבים לעזוב מיד את ממשלתו של נתניהו. מביך ובעיקר מעורר גיחוך. המעניין הוא שמיכאלי לא נהגה בעבר כפי שהיא מצפה מפרץ ושמולי לנהוג כעת. היא התנגדה להחלטה להיכנס לממשלה ונשארה באופוזיציה בתוך המפלגה.
אלדד קובלנץ
מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי עושה הכל כדי שלא תדעו כמה צופים יש לשידורי הטלוויזיה של התאגיד. בעוד הצפייה בערוצים 12 ו־13 נמדדת בקביעות בידי הוועדה הישראלית למדרוג, שיעורי הצפייה של ערוץ 11 של התאגיד, שפרש בשנת 2019 מהוועדה הישראלית למדרוג, הם בגדר תעלומה.
עם תקציב שמסתכם ב־776.8 מיליון שקל בשנה, שמתוכם מוזרמים לתאגיד 662 מיליון שקל מהקופה הציבורית, היה זה רק טבעי שנדע אם שיעורי הצפייה מצדיקים את הכסף הגדול שמשלמת המדינה להפעלת הערוץ. אבל קובלנץ יודע מה שאתם מנחשים, שהרייטינג של תאגיד השידור הציבורי הוא על הפנים. נתונים של הוועדה הישראלית למדרוג שפורסמו בעבר מהווים הוכחה לכך שאין הצדקה לקיים שידור ציבורי עם רייטינג עלוב, ובוודאי שלא להזרים קרוב ל־700 מיליון שקל לערוץ שזוכה לנתח צפייה זניח.
כדי לנטרל את הביקורת המוצדקת, קובלנץ הגה רעיון מבריק לפרוש מהוועדה, ומאז איש אינו יודע כמה צופים יש לערוץ. בדקתי את הנתונים ומצאתי ששיעורי הצפייה בערוץ 11 ממשיכים להיות נמוכים מאוד. בחודשים האחרונים לסגירת רשות השידור צפו בשידורי החדשות במהלך השבוע קצת יותר מ־4%. מאז הקמת התאגיד נשחקו שיעורי הצפייה במרוצת השבוע. אבל הנתון המעניין קשור לימי שישי, שבו היו לשידורי הערוץ הראשון שקדמו להקמת התאגיד 4.2%. מאז הקמת התאגיד חלה בימי שישי ירידה בצפייה בערוץ 11 בשיעור של יותר מ־40%, והמשמעות היא שבשידורי סוף השבוע צופים קצת יותר מ־2%.
האם יש הצדקה ציבורית לתקצב את שידורי הערוץ בסכום שנתי של 662 מיליוני שקלים עבור צפייה של שברי אחוזים? האם לא ראוי שמשרד האוצר יבדוק לאן הולך הכסף? לקובלנץ יש טענה שלא הוכחה, שלפיה לתאגיד יש צפייה מרשימה בדיגיטל. עד היום הוא לא הציג נתונים שנבדקו על ידי שום גורם אובייקטיבי חיצוני, שמבססים ומאשרים את טענתו. זאת אחיזת עיניים להשוות בין נתוני הרייטינג בטלוויזיה לבין נתוני הצפייה בדיגיטל, משום שהצפייה בטלוויזיה משקפת צפייה לאורך התוכנית דקה אחרי דקה, בעוד בדיגיטל ניתן לראות רק כניסות לאתר לאורך התוכנית הנצפית - מה שהוא לא יותר מאשר זריית חול בעיניים.
גלי צה"ל
שר הביטחון וראש הממשלה החליפי גילה רגע לפני הבחירות שתחנת השידור הצבאית גלי צה"ל מתנהלת כמו ספינה ללא קברניט מאז מינויו של שמעון אלקבץ. הוא קבע כי יש להוציאה מצה"ל, אבל הסיכויים לכך אינם גבוהים בגלל הבחירות הקרובות. רבים ממאזיניה המסורתיים של התחנה החליטו מזמן לוותר על השידורים הלא מאוזנים תחת ניהולו של אלקבץ, אחרי שגילו לא אחת שהיא הפכה לכלי שמשדר פרשנות פוליטית לא אובייקטיבית המתבססת על מאוויים ולא על עובדות. תחנה צבאית לא זקוקה לפרשן פוליטי שיפרש את האירועים, אלא למנהל מקצועי ולדיווחים מקצועיים שיחזירו לה את אמינותה.
מאז מינויו של אלקבץ נראה שאין בתחנה הצבאית יד מנהלת. לא סוד שגם נפשו של הרמטכ"ל אביב כוכבי נקעה ממה שמתרחש בגלי צה"ל והוא רואה בה סרח עודף, ולכן גם הוא סבור שיש להוציאה בהקדם ממערכת הביטחון. לא ברור למה צריך לסגור את גלי צה"ל. כל מה שיש לעשות הוא להחליף את מפקד התחנה ולמנות במקומו עיתונאי מקצועי שיפסיק את האנרכיה, כי הצבא צריך להתרחק מפוליטיקה.
ד"ר דב לויטן
אפתח בגילוי נאות. ד"ר לויטן היה מרצה שלי להיסטוריה פוליטית באוניברסיטת בר־אילן והוא חוקר במשך שנים רבות את פרשת ילדי תימן הנעדרים, שהעיסוק בה לא הגיע לסיומו. בשנים האחרונות נאלץ לויטן לנהל ארבע תביעות של לשון הרע נגד עיתונאים ופעילים חברתיים שהשמיצו אותו על ממצאי מחקרו שעסק בפרשה. במחקרו קובע לויטן חד־משמעית כי הילדים נפטרו אבל לא נחטפו, בעוד מתנגדיו טוענים כי הם נחטפו, אומצו והוברחו לחו"ל.
המחלוקת בינו לבין עיתונאים ופעילים חברתיים הפכה לאישית, כשהם מציגים את לויטן כמי שלא ביצע ביסודיות את המחקר ומשתמשים נגדו בביטויים מבזים. זה אינו עניין שבשגרה שחוקר באוניברסיטה מחליט שלא לוותר ולצאת לקרב משפטי על העובדות ועל שמו הטוב. ד"ר לויטן לא חשב לרגע לוותר. הוא ניהל מאבק משפטי שנמשך כמה שנים וזכה בגדול. בכל המקרים נאלצו הנתבעים להתנצל, להסיר את הפרסומים הפוגעניים וחלקם אף נאלצו לשלם פיצויים. מסקנה: מותר, רצוי ואפשר להתווכח על כל נושא כולל אקדמי, ובלבד שהדבר ייעשה על בסיס עובדות.