בבוקר שאחרי סגירת נתב"ג עמדתי על מצפור הר אדיר, שהוקם לזכרם של הנופלים במלחמת לבנון השנייה ומשקיף על דרום לבנון וגדר המערכת. שם, בצ'ופצ'יק של המדינה, כפסע לפני הגדר שנראית בבירור, הבנתי שגם אם אנחנו לא עוברים בתוככי נמל התעופה אלא רק חולפים לידו על כביש מספר 1, הוא מספק לנו סוג של נחמה פסיכולוגית, שיש לאן לברוח כשהכל סוגר עלינו.

באותו בוקר נסעתי לבדוק את אחד הגבולות של "מדינת האי" שלנו כדי לנשום אוויר מהסגר השלישי שחנק אותי בצורה קשה יותר מהקודמים ולחפש מעט שפיות. אין ספק שאירוני לחלוטין לעמוד מול מוצבי חיזבאללה והמנהרות שהשד יודע לאן הן מגיעות, ולחוש נחמה מהולה בהרבה עצב. מלחמות תמיד הפחידו אותי יותר מכל דבר אחר.

מעשי ידי אדם שגורמים לאנשים אחרים לשלם בחייהם מפחידים אותי הרבה יותר מאיתני טבע או ממגיפה עולמית, אותם קל לי יותר לשחרר ולומר שהכל כנראה בידי כוח עליון שחזק מאיתנו. במלחמה אנחנו מקלקלים ומתקלקלים. אפילו אלוהים, אם קיים כזה, לא יכול להושיע אנושות שמתעקשת להשמיד את עצמה במו ידיה.

נתב''ג בחוסר פעילות בעקבות ההחלטה על עצירת הטיסות (צילום: אבשלום ששוני)
נתב''ג בחוסר פעילות בעקבות ההחלטה על עצירת הטיסות (צילום: אבשלום ששוני)


היעד המקורי לנסיעה לצפון היה נהריה, העיר שעולה לכותרות רק כשיש הצפות בגעתון או כשעולה סדרה שמבוססת על הסיפור האמיתי של מלחמות השוטרים במיכאל מור, העבריין שהטיל חיתתו על העיר. ואכן, באותו שבוע שבו עלתה הסדרה "השוטרים" הגעתון שוב הוצף, והעיר הייתה נצורה למשך כמה שעות.

ביליתי בילדותי הרבה קיצים קסומים במלונותיה של העיר, במיוחד במלון "עדן" המיתולוגי, שמשמש כיום כבית אבות, ובמשך תקופה ארוכה לא ביקרתי בה - עכשיו החלטתי לפקוד כמה עסקים ותיקים כדי להביע תמיכה במי שעוד נותרו פתוחים ונאבקים לשרוד.

אחד הסלוגנים בתשדירי השירות המושקעים של העיר בשנות ה־80 היה "נהריה, מתאהבים בה", ובצדק. העיר הצפונית, עם אחד מחופי הים היפים ביותר, הייתה פנינת תיירות במדינה שבה קידשו בעיקר את טבריה ואילת כיעדי נופש אטרקטיביים, לקהל שלא הרבה לטוס למה שכונה אז "חוצלארץ".

הגעתון, נחל שזורם ברחוב הראשי של העיר, היה אטרקציה עבורנו כמו גם אי האהבה במים, עמדות הברד בטעמים שקיימות עד היום במרכז המסחרי וגם הכרכרות שהובלו על ידי סוסי פוני, שמזעזעות אותי כבוגרת אבל הקסימו אותי כילדה. היינו מגיעים לנהריה עם ההורים בקרון שמור ברכבת, והכל היה קרוב, נגיש ונוח.

אחרי 30 שנה אני מסתובבת ברחוב הגעתון ומבינה שכמעט שום דבר לא השתנה. אני לא בקיאה בפוליטיקה הפנימית של העיר, ואין לי מושג אם מה שהקריס אותה סופית כעיירת תיירות לגיטימית בישראל היה ה"הכל כלול" וחבילות הנופש המוזלות, או שמישהו נרדם בשמירה ובמקום להמשיך ליצור מקומות עבודה בענף שיכול היה להיות מרענן, נגיש ופורח עבור התושבים, ויתר מראש.

הצפות בנהריה בשל מזג האוויר (צילום: דוד כהן פלאש 90 )
הצפות בנהריה בשל מזג האוויר (צילום: דוד כהן פלאש 90 )


בינתיים הכל שם ישן ואפרורי. דוכן הפלאפל עדיין ניצב בתחילת הרחוב, והוא אפילו היה פתוח במתכונת קורונה, עם הזמנה מרחוק. אחר כך התעלמתי מהקור והלכתי לקנות ברד. משקיפה אל הקניון החדש שלא ראיתי מעולם, זה שעומד עכשיו כמו פיל לבן ומביט מהצד על הפספוס הכמעט הכי גדול של ישראל, אחרי טבריה.

כל נסיעה אל מחוץ לאזור המרכז מלווה אצלי בתהיות למה מדינה כל כך קטנה, מדינת אי עם שכנים שלא מתים עלינו, מזניחה כל כך את השטחים התיירותיים המעטים שבה, אלה שנפגעים בצורה אנושה בעיקר במצבי חירום.

אל תיתנו לפארקים המלאים בשבתות (כשאין סגר) להטעות אתכם. הקורונה ריסקה בעלי עסקים רבים בצפון, וזה ניכר באוויר. אז אפשר לבוא בטענות על המחירים המוגזמים של הצימרים, ולפעמים בצדק. אבל בימים שבהם אין מטיילים, אין תיירים, אין מסעדות, אין אופק ועתיד נראה לעין, ובמיוחד כשאין מענה או תמיכה נורמלית מהמדינה - אולי אפשר להבין אותם.

לצערי אנחנו חיים בעידן שבו כדי לשרוד כל אחד צריך לדאוג קודם כל לעצמו ולקרובים אליו. ואלה שאנחנו מתעקשים להצביע להם, ימשיכו כנראה גם אחרי הבחירות לא לעשות את העבודה.