יום אחד הגעתי הביתה והודעתי בנחישות להורים שלי שאני אוטונומיה. "לא לדבר איתי, לא להעיר לי, לא לבקש ממני כלום", הצהרתי. "מעכשיו אני מעשנת בחדר שלי".

באופן כללי, לבשר לאמא שעובדת במכון הפתולוגי על זה שאני מעשנת היה רעיון גרוע מאוד. אחרי הכל, בשביל שאבין את נזקי העישון, היא נהגה לערוך לי סיורים מודרכים בין ריאות, או משהו שהיה פעם ריאות ועכשיו הוא תאים מפויחים בתוך צנצנות פורמלין. להודיע לה באופן חד־צדדי שמעכשיו זה יקרה בחדרי, כמו שקורה בבית חברותיי, היה לא רק רעיון גרוע - אלא גם אווילי. כי חדרי, איך נאמר, לא היה חדרי. שכנה בו מינימום עוד דיירת אחת, אחותי, ובמיטות הנפתחות כמעט תמיד אפשר היה למצוא במרבצן עוד איזו חברה או שתיים שבאו להתארח. מה שקרה זה שחטפתי מבט מלא תימהון מלווה במילה אחת: "ב א מ ת". וזהו.

עישון סיגריות (אילוסטרציה: למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: סיוון איל)
עישון סיגריות (אילוסטרציה: למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: סיוון איל)


להיות נערה מתבגרת היה שלאגר קטן מאוד. מהר מאוד נחשפה ההונאה שבצירוף "סוויט סיקסטין". שום דבר מתוק לא היה בגיל הזה: לא מספיק שלא היו פרופורציות בין הראש לגוף ובין הרצונות ליכולת הקוגניטיבית, האמנתי שאף אחד בעולם הנורא הזה לא באמת מבין אותי.
בעניין הסיגריות, התקפלתי מהר מאוד. כלומר לכאורה. כי מה שבאמת עשיתי היה למצוא דרכים עוקפות לטשטוש עקבות. מחברה שיצאה עם המשלחת הבית ספרית לפולין קיבלתי שני פאקטים של מרלבורו שהצפנתי בארון, עטופות כמו תינוק נטוש מהספרים של מארק טוויין.

את הסיגריות נהגתי לעשן בהיחבא במקום שקראתי לו "האחו", פיסת ירוק שצמחו בה עם הזמן גידולים. את הריח בידיים נהגתי לטשטש, בעצת מומחים, באמצעות שפשוף של עלים, ותמיד, אבל תמיד היה לי מסטיק בפה. אני עד היום לא יודעת אם ההורים שלי ידעו או לא (סליחה, אמא. סליחה, אבא).

מהסיגריות נפטרתי, תודה לאל, אבל הנקודה שאני רוצה להעביר היא אחת: כשמתבגרים רוצים להסתיר משהו שמבוגרים לא רוצים לראות, לרוב הם יצליחו. נדרשים מבוגרים באמת סקרנים ומלאי עניין בשביל להתחיל להבין מה קורה שם, בממלכה המבולגנת הזו, שבין האוזניים.

"העייפות מנצחת". "הכל משפיע עכשיו". "הכל פה דיכאוני". "הכל מתרסק". "אני פשוט לא מצליחה להבין מה קורה". "סגר כל יומיים לא רואים חברים". "לא רואים את הסוף". זה אוסף אקראי של הודעות שנעלמו מהמסך חמש דקות אחרי שקראתי אותן.

בני 16, הגיל שבו למדתי להסתיר, מתכתבים ביניהם בתוכנה שמעלימה הודעות. הם משתמשים במילה "הכל", כי אולי הם מפותחים וערניים לסביבה יותר ממה שאנחנו היינו בגילם, ואולי הם חשופים להמון דברים שאנחנו לא יכולנו להיות חשופים אליהם בהיעדר הטכנולוגיה, אבל הם עדיין רואים את החיים בשחור ולבן, והחיים די שחורים עכשיו.

הם לכודים בתוך מלכודת שקוריה נטווים סביבם מכל כיוון, אז הם בורחים. סמכו עליהם, הם בני 16. הם יודעים איך. למעשה, הם יודעים איך כבר הרבה לפני. אני רואה אותם גם בימי הסגר בלילות, עם בקבוקי מים מינרליים שהם הכל פרט למים מינרליים, אני מריחה את הסיגריות, רואה את המבטים הגמורים.

ההורים שלהם עסוקים בשבר שלהם עצמם, וקל לפספס. למי יש כוח לעוד התמודדויות בתקופה המעיקה הזו. אז מה אפשר לעשות? שאלתי את היועץ הסודי שלי, בן ה־16. לא חשבתי שיהיה לו מה לענות, אבל היה גם היה.

אחרי היסוס זה בא: "אני מבין שלרוב ההורים רע מאוד עכשיו, אבל אסור שיהיו חילופי תפקידים, ואסור להם להתעלם מהילדים שלהם. שבו עם הילדים שלכם ותדברו איתם בלי שיפוטיות. תבינו שבנוסף למורכבות של החיים של בני 16 בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט, יש לנו גם התמודדות עם מגיפה שמונעת מאיתנו את הדבר הכי חשוב בגיל הזה: קשרים חברתיים. גם אתם הייתם פעם בני 16 אבל לא נאלצתם להתמודד עם מורכבות כזאת. ילדים חייבים לדעת שיש להם עם מי לדבר". ובמילים אחרות: גם אם יש מגיפה בחוץ, הבית בפנים מוכרח להישאר מוגן. 


בדק בית


"מתבוננים יחד" היא פעילות אונליין כיתתית באפליקציה שמזמינה לעצור לרגע ולערוך התבוננות פנימית. כל אחת ואחד מהמשתתפים בונה לוח השראה אישי שמפנה את תשומת הלב אל רגשותיו ורצונותיו, שאותו הוא מקבל כתוצר דיגיטלי. שיתוף הלוחות עם השאר נועד ליצירת מפגש מקרב. לפעילות יש שתי גרסאות: לכיתות ג'־ח' ולכיתות ט'־י"ב. המורות והמורים כמובן שותפים פעילים, ומקבלים סרטון הסבר, מערך מלא ולינק שרק צריך להעביר אל התלמידים.

מתבוננים יחד (צילום: אילוסטרציה: מהותי)
מתבוננים יחד (צילום: אילוסטרציה: מהותי)


"מתבוננים יחד", "מהותי". מחיר מבצע לכיתה: 120 שקלים. רכישה באתר מהותי


קריאה ראשונה


חודש אפריל של רוברט הקטן מלא הפתעות. ביום הראשון הוא חולף על פני ארנבת בדשא. ביום השני, הוא חולף על פני שתי ארנבות בדרכו לשיעור נגינה. ביום השלישי הוא מזהה שלוש ארנבות רוקדות סטפס על אדן החלון וכך הלאה. לכל יום באפריל יש מחזה ארנבוני משלו, עד שאמא של רוברט חושדת שהילד מדמיין, ולוקחת אותו לרופא. זה קורה ב־15 באפריל, כך שאפשר לנחש מה הוא רואה שם. האיורים המצחיקים והדמיון השופע הופכים את הספר, שפורסם לראשונה ב־1978 למסקרן ומשעשע.

הארנבות של חודש אפריל (צילום: עיצוב: עדה ורדי)
הארנבות של חודש אפריל (צילום: עיצוב: עדה ורדי)


"הארנבות של חודש אפריל" מאת דיויד קליבלנד. איורים: נורית קרלין. תרגום: עלמה כהן ורדי. לבני 3 ומעלה. הוצאת אסיה. מחיר: 69 שקלים