בבית הוריי לא ישנים. כלומר ישנים, אבל אסור שידעו שישנים. מגיל צעיר מאוד היה לי טון ששמור ליקיצה כפויה. "הלו!", הייתי עונה לטלפון חיונית וערנית כמו רוח פרצים גם אם חלילה נרדמתי לרגע, כך שאף אחד בעולם לא יעז לחשוב שישנתי. שלא ישאלו אותי: "הערתי אותך?". כי לישון בבית שלנו זה צורך של עצלנים ורפים. אין הפוגות, אין סינקופות. יש תמונות מרצדות.

כשכל חברותיי קראו בשקיקה את "אליפים" של אסתר שטרייט־וורצל והתגלגלו מצחוק כשהגיעו לקטע שבו נכתב בחדר האוכל "העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו", אני חשבתי שזה לא מצחיק בכלל.

את הנטייה הזו, של לא לישון, גררתי כמה עשורים. גם כשישנתי, לא הצלחתי ללחוץ על כפתור "השתק". כתבתי ומחקתי דברים בראש, קמתי לסדר משהו ששכחתי, התהפכתי על משכבי. כחלק מהאתוס הזה, מילאתי כל שעה עם פוטנציאל למנוחה במשימה. אין דבר כזה ואקום או ריק. יש רק ואקום שטרם התמלא. כך, במשך שנים, המולך שלי היה עבודה בלתי פוסקת.

"אמא עובדת", היה צמד המילים הכי שגור בפה של הילדים שלי. עוד משימה? לוקחת! עוד עבודה? לוקחת! עוד התנדבות? לוקחת! הייתה לי תיאוריה מוצקה, שהלכה והשתכללה עם השנים. האמנתי בכל לבי שכמו ב"שיר עבודה" של נח שפירא, "העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילנו". האמנתי שחשיבותה של עבודה, ואם אפשר מפרכת כמה שיותר, היא מעבר לצורך האקוטי להתפרנס, כי לי, מה לעשות, אין פרצוף של ירושה, וגם ההנפקה הבאה לא בדיוק מחכה לי.

סיפרתי לעצמי שאני אוהבת לעבוד. ככה אני, סוסת עבודה. מעמיסה על עצמי עוד ועוד, צועקת "דיו!", ושמישהו רק ינסה לעצור אותי. אלא שאף אחד לא ניסה לעצור אותי. לעולם שמסביבי היה נוח שאני סוסת עבודה עם עגלה שתמיד נכונה להעמיס על עצמה עוד. והיה עוד דבר: עם הזמן למדתי לספר לעצמי שהעבודה האינטנסיבית היא הכוח המניע שלי. טייפ איי, אוהבת לחצים. חייבת לנוע ממשימה למשימה. לא יודעת לעצור לרגע.

ואז קרה דבר משונה מאוד. כשהקורונה ירדה על העולם, הרגליים של הסוסה החלו להיכשל, והעגלה החלה לחרוק. אף אחד לא סיפר לי, אבל גם סוסות משא עלולות לכרוע תחת הנטל. לאט־לאט הבנתי שהכוח המניע שלי הוא למעשה הכוח המכלה שלי. האם אני, שסיפרתי לעולם בהתמדה שמדובר בוורקוהוליקית, מתבדה? האם המלכה הבלתי מעורערת שהמלכתי על עצמי, היא שקר ומרמה? התשובה היא כן.

חד־משמעית כן. אני לא באמת מכורה לעבודה. הייתי מכורה למחשבה שאם אני עובדת, יש לי ביטחון כלכלי. זה נכון חלקית בלבד. וורקוהוליקית מפוכחת כמוני יודעת שעבודה שממלאת את היום ואת הלילה לא משאירה מקום למחשבה יצירתית סביב השאלה מה הלאה. היא לא באמת מאפשרת לפתוח שערים חדשים לרווחה. היא משאירה אותנו, שפחותיה הנרצעות ועבדיה, בתוך מעברים צרים וחנוקים של החיים. צינוקים.

הנה הגיע חג פורים. קשה להאמין, אבל חלפה שנה מאז שפשטה ברחובות שמועה על איזה וירוס משונה. "אולי נבטל את המסיבה?", שאל אותי ר' בפורים שעבר בזמן שהתכוננו עם התחפושות. הלב שלו אמר לא לבטל, הראש אמר שכן. לא היה לנו מושג עד כמה החיים שלנו עומדים להשתנות. השנה שוב אקרא את מגילת אסתר לבד, לעצמי.

תמיד היה נדמה לי שמה שלא כתוב במגילה, עולה על מה שכן כתוב בה. העסיקה אותי העובדה שאחשוורוש מוזכר בה כ־200 פעמים - כ־30 פעמים בשמו והשאר בכינויים כמו "המלך" ובמילות יחס. כל כך הרבה אזכורים למלך סופר־אהבל ואף לא אזכור אחד של אלוהים? לא יפה. השנה הבנתי. אחשוורוש הוא מלך אשלייתי והפכפך, בדיוק כמו המלכה שהכתרתי לעצמי ושלטה בי בלי רחמנות: העבדות. עכשיו אני משחררת אותה לדרכה. אחלו לי הצלחה. ברוך מתיר אסורות. 

קריאה ראשונה

הספר ''אדומים מול כחולים'' (צילום: הוצאת כנרת)הספר ''אדומים מול כחולים'' (צילום: הוצאת כנרת)

מסגרת הסיפור לא חדשה, וקראנו אותו אין ספור פעמים משחר ימיה של האנושות: סכסוך בין שתי קבוצות על רקע שאף אחד לא ממש יכול לזכור. ובכל זאת, ג'וליה דונלדסון ואקסל שפלר ("טרופותי"), שחיברו את "אֲדוּמַיִם מוּל כְּחוּלַיִם", מצליחים ליצור סיפור חמוד ושמח בתרגומה הנהדר של רימונה די־נור. מאי היא בַּת אֲדוּמַיִם, וְגַיְא הוּא בן כְּחוּלַיִם. אסור להם להיות חברים. ככה זה דורות, אבל למאי וגיא נמאס ממה שהם מכירים, ויום אחד הגורל מפגיש אותם בחורשה הסגולה. באותו רגע חלה תפנית בחייהם, והשניים עולים על חללית כדי למצוא להם כוכב מבטחים שקט, כזה שאף אחד בו לא יבלבל להם את המוח עם מסורות עתיקות של סכסוכים ואפשר יהיה לפתוח דף חדש. זה מצליח, וחוץ מהנס הגדול, קורה להם נס פרטי משלהם בסיפור נהדר על האומץ לשנות דפוסים וללכת נגד מוסכמות הרסניות.
"אֲדוּמַיִם מוּל כְּחוּלַיִם". כתבה: ג'וליה דונלדסון, אייר: אקסל שפלר. הוצאת כנרת. מחיר: 74 שקלים

המלצתרבות

פורים בנאות קדומים (צילום: אלדד מאסטרו)פורים בנאות קדומים (צילום: אלדד מאסטרו)

פורים בנאות קדומים (צילום: נאות קדומים)פורים בנאות קדומים (צילום: נאות קדומים)

לכבוד החג, המלצה באוויר הפתוח: פארק נאות קדומים מזמין לסיור בגינות המור־אפרסמון ששימשו להכנת הבושם של אסתר המלכה, להכיר את החילזון ארגמון, שממנו הופקו הצבעים לבגדי התכלת והארגמן של מרדכי היהודי, להשתתף בהכנת שקית ריח לבישום ובשזירת צמידים, לטייל בין המתקנים החקלאיים העתיקים ולהצטלם בבגדים תקופתיים.
28.2, 9:00 ו־12:30. 38 שקלים מגיל 3. לפרטים: 08־9770770