העולם הדיגיטלי הולך ומתרחב. לא ירחק היום שבו על מנת לפשוט את ידינו או למתוח את רגלינו או חלילה להעלות שביב של מחשבה חדשה, ניאלץ להקיש קוד מתאים שבלעדיו לא נוכל להפעיל את חושינו או חלילה אחד מאיברי גופנו. זו כמובן הגזמה, אך היא עדיין איננה בחזקת דמיון פרוע.

עולם המבוגרים, שהיו מורגלים מימים ימימה לדבר בטלפון הביתי לאחר שחייגו את המספר, טובע בשיטפון בלתי נלאה של קודים, סיסמאות, לחיצות על מקשים ודיגיטציה בכל אשר יפנו. כל מי שמבקש להזמין רופא לבית, למשל, צריך לפנות לקופת החולים ואז להקיש את הקוד הראוי. אם מסתייעים בטלפון, במקום לשמוע מילים רכות ונעימות מימים עברו כמו “שלום, במה נוכל לעזור?”, כיום אנחנו עומדים בפני חומה בצורה ומתכתית נטולת חיבה או רגש המורה לנו ללא גינוני טקס: “הקישו פה” ו”הקישו שם”.

טלפון נייד, אילוסטרציה (צילום: gettyimages)טלפון נייד, אילוסטרציה (צילום: gettyimages)


בצר להם נאלצים המבוגרים בארצנו להיעזר בבני המשפחה הצעירים והמנוסים, הניגשים בחיוך לעולם המקשים הידידותי והמפתה.
מה עושים? כיצד נחלצים מהמבוך הזה? לכאורה אין מוצא, אבל אנחנו מעזים להציע כי בכל מערכת שאליה פונים אזרחים או לקוחות לבקשת שירות או עזרה - יאמר להם קול נעים ורך: “שלום, אתם מבקשים שירות קולי או אלקטרוני?”. זו תהיה בחירה ראויה שתבחין בין מי שמורגלים לעולם החדש הזה לבין הוותיקים או הבלתי מנוסים המבקשים לשמוע קול אנושי חם.

אנחנו סבורים כי לקראת הבחירות הבאות, בתקווה שלא ייערכו בקרוב, ראוי שוב שתקום מפלגה “לוותיקים בלבד”, כמו דומות לה שקמו בעבר, והיא תוקדש כולה למטרה אחת: הקלת חייהם של הוותיקים, בוני הארץ. אומנם במערכת הבחירות האחרונה פרש דני יתום, יו”ר מפלגת “ותיקי ישראל”, מהמרוץ ברגע האחרון משום שלדבריו לא הצליח לייצר חיבורים פוליטיים, אך אסור לנו לתת לדבר לרפות את ידינו. רבים מאיתנו מבקשים בכל זאת לחבק חיבוק חם ואוהד את הימים שעברו.