רק זה היה חסר לנו: לחזור לשגרה בלי ללמוד דבר. הכל חזר. חזר מדי. חזר מהר. בלי תובנות, בלי הפקת לקחים. אותו דבר כמו פעם, רק ביותר מגעיל. חשבתי שלפחות המבט המתנשא של המארחת במסעדה יימחק. שנה לא עבדת, לעזאזל, איך זה שאת עדיין עם אותה גישה?
אף על פי שהתור המשתרך בכניסה אמור לרגש אותה, המשפט הראשון שאתה שומע ממנה הוא "לא, אין מקום. תיאלצו להמתין. לרשום אתכם?", כן, בטח. אני פשוט אשב פה על העציץ ברחוב חצי יום, אעשה את עצמי מתעניין בטלפון, רק כדי שתקראי לי לאכול שניצל.
אני לא חוזר להמתנות האלה. לא במסעדות, לא ברשימות כניסה, לא בפתיחות של מקומות חמים בעיר. גם עומר אדם חזר עם הופעות שעוד לא מתחילות וכבר נמכרות. ותכף גם הטיסות יחזרו ויהיו כתבות על "יעדים חדשים שאסור לכם להחמיץ". גולשים יעלו סטוריז מרחובות פריז, מכיכרות מילאנו ומחופים בקופנגן. ובקיצור, ברכות - הפומו שלי חזר.
פומו הוא פחד מהחמצה ומפספוס. מהידיעה שיש עולם בחוץ, שכולם בו יפים וחוגגים את החיים, שמחים, מבלים ורוקדים במסיבות, ורק אתה משתבלל בחייך האפורים. עובד שעות בלתי נגמרות ונרמס תחת גלגלי הקפיטליזם.
בקורונה לא היה חשש כזה, להפך. הידיעה שכולם בבית הרגיעה אותי. הרעיון שכולם לא עובדים היה מנחם. גם ישראל אהרוני, גם ארז טל, גם גיל שויד וגם אני נמצאים בבית עם הילדים, מכינים פירה. זה עשה לי טוב שלכולם רע. לא היה מה להספיק. אין מרוץ בחוץ. אף אחד לא מסתובב. לא צריך להגיע לשום מקום.
וזה לא שישבתי בבית וכתבתי את ה"איליאדה". ממש לא. לא ניצלתי את התקופה לשום דבר חיובי, וזה בדיוק מה שעשה אותה לתקופה מופלאה. זו הייתה ההפסקה הכי אפקטיבית. חופש מהכל, ובזול. ועכשיו שוב אירועים, ושוב חתונות, ושוב סרטונים מדכאים של אנשים מוזרים שבמקום לראות הופעה מצלמים אותה ומעלים לפייסבוק. וטריליוני מקומות שנפתחו מחדש וכותבים "פתחנו - מחכים לכם". אחלה שפתחתם, אבל עליי אל תבנו.
אין לי שום כוונה לחזור להספיק, לראות, לשמוע, לחוות ולגלול את הכל. אז למה בכלל לנסות מלכתחילה? מאסתי ברדיפה אחרי הזנב של עצמי, כמו עכבר על גלגל. רץ ורץ ולא מגיע לשום מקום, וכבר שכחתי למה התחלתי. בא לי להעיף את הגלגל מהחיים שלי. לצאת מכל הרשתות החברתיות, במיוחד מהטיק טוק. מה זה הדבר הנורא הזה?
כולם כל כך מצחיקים וחמודים ויפים בטיק טוק. איזה עולם נוראי זה, שבו רק אני מבוגר וממורמר. אין לי מושג איך לעשות את האתגר לצלילי קווין, לכווץ את העיניים בחושניות ולנשוך שפתיים בפיתוי. ותאמינו לי שניסיתי, כל הקמטים שלי נחשפו, במיוחד זה במצח, מתחת לקרחת. בטיק טוק אין קרחות ואין פגמים, יש מבחר של יצורים מושלמים ושמחים. פשוט מזעזע.
הכל באשמת המילניאלז האלה. הם מוצלחים ומשוכללים מכל מי שהיה לפניהם. בסיקסטיז עשו מוזיקה מעולה. בסבנטיז גילו את הסקס החופשי. באייטיז התמכרו לדיסקו ולצבעים זרחניים. בניינטיז הגיעה מהפכת התקשורת שהשתכללה בתחילת שנות ה־2000. ואז באו הצעירים האלה ועושים את הכל בסרטונים של 15 שניות. גם סקס, גם מוזיקה, גם תקשורת וגם מקבלים 100 אלף צפיות ולייקים.
ואיפה אני בעולם הזה? יושב בבית ומחכה שתתחיל העונה החדשה של "זוג מנצח". איזה עולב. מה יש לי עם הזוגות האלה חוץ מהידיעה שטיילור ובן זיני נפרדו עוד לפני שהעונה התחילה? אז בשביל מה הפאסון, הצילומים והכאילו זוגיות? אפילו בן זיני כבר עבר הלאה, ואני עדיין תקוע שם. וגם בשיטוטים חסרי פשר אחרי סדרה טובה בנטפליקס. אף על פי שאני יודע שאין.
נטפליקס היא לא אומנות, אלא תעשיית תוכן דורסנית וממכרת. היא רק רוצה שתחפש. ואחרי שיגעת ומצאת וצפית, תמשיך לחפש. אני קורא לכולם להפסיק הכל: להפסיק ליצור. להפסיק להוציא שירים. להפסיק לצלם. די, ראינו ושמענו כבר הכל. אף אחד לא מחדש כלום. כולם עושים פרפרזות על מה שכבר שודר, נאמר ונכתב.
אין שום סדרת פשע אמיתי שלא ראינו בעבר. אין שום מנה במסעדה שלא טעמנו עוד כמוה. שום תוכנית טלוויזיה לא תבדר אותנו יותר מקודמותיה. הדבר היחיד שאני מחכה לו הוא מוטציה כלשהי שתסגור את הכל שוב ותחזיר אותי הביתה מאושר.