הכתבה על נגורנו־קרבאך שיקפה את פרצופה של מדינת ישראל

לפני כחצי שנה נסע איתי אנגל, חבר מערכת “עובדה”, לחבל נגורנו־קרבאך כדי לסקר את המלחמה בין אזרבייג’ן לארמניה על גורל החבל, שמהווה טריטוריית אי ארמנית בתוך השטח האזרי. אנגל הוא בחור אמיץ, עיתונאי נחוש, והוא השכיל להביא סחורה עיתונאית משובחת, כלומר מדממת, דומעת ועתירת הרס וכאב. הכתבה שודרה לאחרונה, באמצע מלחמת הבחירות הרביעית, ועלתה השאלה: מה פתאום באמצע הבחירות תוקעים לנו סיפור נורא על עוד אחת ממלחמות למי־אכפת־מהן? אני לא יודע מה הייתה כוונתה של מערכת “עובדה”, אבל התוצאה היא שהכתבה על נגורנו־קרבאך משקפת את הסיבה שבגינה הלכנו לבחירות: פרצופה של מדינת ישראל.

לפני כשלוש שנים אישרה מליאת הכנסת דיון מיוחד ברצח העם הארמני “כחובה מוסרית”, כלשון יו”ר הכנסת דאז, יולי אדלשטיין. הטבח החל לפני 106 שנים, מדינת ישראל קיימת 73 שנים, ובאמת באותם ימים ראוי היה להוכיח לכל העולם מוסר יהודי ואנושי מהו. היו שם כמיליון וחצי קורבנות, והעניין הוא לא רק הטבח שתוכנן ובוצע על פי פקודה, אלא האורח שבו הוא בוצע. יוזמת הדיון בכנסת הייתה נכונה וראויה. טוב, לא צריך להגזים. אף אחד כנראה לא התכוון באמת לעשות משהו בעניין.

טורקיה נמלטת שנים מאחריות לטבח שערכו כוחות הסולטן העותמאני במיליון וחצי ארמנים, והדיון בכנסת נולד עקב המתיחות ביחסים עם טורקיה. אזרבייג’ן היא מדינה עם מנהיג חשוך שמנהל מלחמת אגו אישית ולאומנית עיקשת על סיפוח אזור נגורנו־קרבאך. בסיבוב האחרון הוא ניצח ונגס בחלק גדול מהאזור הארמני. החימוש הישראלי שסופק לאזרבייג’ן, שלפי הפרסומים היה בסך חמישה מיליארד דולר, סייע כנראה לאזרים לנצח. על פי פרסומים, ישראל סיפקה כ־60% מהציוד הצבאי של אזרבייג’ן בין 2015 ל־2019.

במהלך הכתבה, הוויס־אובר של אנגל הלך בזהירות בין טיפות הדם הארמני לאינטרס הביטחוני הישראלי. המצלמות דיברו, כלומר זעקו בארמנית.