מישה ארנס היקר,

אני כותב לך בשבוע שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ”א, כשנתיים לאחר שהלכת לעולמך, שבע שנים ומעשים. חייך טלטלו אותך מארץ הולדתך ליטא, אל לטביה, וממנה אל ארצות הברית ולישראל שזה אך קמה. בזכות תושיית אביך נחלצת מגורל ששת המיליונים בשואה.

בית”רי משחר נעוריך, ממקימי יישוב הספר (לשעבר) מבוא בית”ר, מבכירי התעשייה האווירית, יוזם מטוס “לביא” שכמעט המריא אך לבסוף קורקע, מראשי חרות והליכוד, ממבססי אוניברסיטת אריאל בשומרון, יד ימינם של מנחם בגין ויצחק שמיר, שגריר בוושינגטון, חבר כנסת, שר חוץ, שר ביטחון.

כשפרשת מהחיים הפוליטיים, הפתעת את כל מקורביך. התמסרת למחקר היסטורי, שבמסגרתו חיפשת את האמת והצדק באשר למרד גטו ורשה. גבות הורמו: מה למהנדס אווירודינמי ולפרשה היסטורית? מהיכן לך היומרה, שלא לומר כלי המחקר והידע, כדי להתריס מול שורת היסטוריונים מקצועיים, שלדעתך סילפו את האמת על המרד? מי אתה, הפרופסור מהטכניון ומהתעשייה האווירית, אל מול חוקרי השואה ב"יד ושם" ופרופסורים מהאקדמיה?

ואז התיישבת לכתוב את מחקרך הגדול, שיצא לאור בספר “דגלים מעל הגטו”. גם פרסמת אין ספור מאמרים על חלקו המרכזי של אצ”י (הארגון הצבאי היהודי) במרד גטו ורשה, שקופח הן מסיבות פוליטיות והן מסיבות מחקריות. חברי הארגון הזה, בהנהגת פאוול פרנקל, כמעט לא הותירו אחריהם זכר בכתובים ובמסמכים ללחימתם ולקורבנם. כך נתקבע בהיסטוריוגרפיה ה”רשמית” חלקו המכריע של הארגון השני, אי”ל (ארגון יהודי לוחם) בהנהגת מרדכי אנילביץ’.

נגד העיוות הזה קמת להילחם. נתקלת בביטויי בוז וזלזול, ניסו לגמד את מסקנותיך, להטיל דופי ביושרתך, אמרו שאתה מוטה פוליטית. והרי כל מה שרצית הוא לא להמעיט בזכותם ובכבודם של לוחמי אי”ל, אלא רק להציג באור הנכון והאמיתי את לוחמי אצ”י.

משה ארנס (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)משה ארנס (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

הוכחת כי הם לחמו בקרב העיקרי נגד הצורר הנאצי.

\ספרך, מישה, עורר הדים, הניב סרט תיעודי (“הנזכור את כולם?”), עורר ויכוחים בתקשורת ובאקדמיה, אי־נוחות ואפילו כעס, בנוסח: הכיצד הוא מעז? מי שמו? למה הוא מסתמך על אמירה של הגנרל הנאצי שחיסל את הגטו וכתב ביומנו כי הלחימה ברחוב מורנובסקה הייתה הקשה ביותר? זעזעת את אמות הספים של המחקר בכל הקשור למרד גטו ורשה, אחרי עשרות שנים של סיפר מסולף.

פעלת ללא לאות לקבע את דמותו של פרנקל כשווה לזו של אנילביץ’, דאגת להנציח את שמו ושם ארגונו בכמה ערים בישראל, כמו גם בוורשה, הופעת לפני קהלים ותלמידים, ראית במאמץ התיקון הזה כמעט משימת חיים. אפילו יזמת את ציור קלסתרונו של פאוול פרנקל, שלא נותר ממנו צילום אחד.

לא נרתעת והשגת את שלך. אפילו החוקר והלוחם במרד, פרופ’ ישראל גוטמן, הודה לבסוף כי חלקם של הבית”רים במרד הודחק שלא בצדק מהשיח ההיסטורי, כי “לא נשאר תיעוד מהימן של הקבוצה הזאת וגם אנטק צוקרמן לא נתן להם מספיק קרדיט”. ואז יצא לאור ספרה של פרופ’ חוי דרייפוס “גטו ורשה - הסוף” ואימץ את ממצאיך ברובם.

הייתה לך עוד משימה, מישה. לתקן את תצוגת מרד גטו ורשה ב"יד ושם". “אי אפשר לעבור לסדר היום על העיוות בנושא אצ”י”, אמרת לי בזעף. “כל עוד לא יתוקן המעוות, 'יד ושם' לא ייחשב למוסד ממלכתי”. אליי באת בטענה: מדוע מכון ז’בוטינסקי אינו מוחה? סיפרתי לך שפניתי בנידון אל יו”ר "יד ושם" דאז, אבנר שלו, והוא הרים את הכפפה, הודה שלא היה בתצוגה איזון. הדבר יתוקן – הבטיח לי בנחרצות. וכך היה.

ימים ספורים לפני שנעצמו עיניך, יכולתי לבשר לך כי נושא אצ”י במוזיאון "יד ושם" נמצא בבדיקה במגמה לתקנו. והנה, לפני ימים ספורים קיבלתי הודעה מ"יד ושם", לאמור: “אנו מבקשים לעדכנך שבהתאם לעדכון המחקר ההיסטורי בנושא מרד גטו ורשה, נעשו שינויים במוזיאון לתולדות השואה ב'יד ושם' המתייחסים למקומו ולתפקידו של ארגון אצ”י במרד. תהליך זה לווה על ידי ההיסטוריונים של המכון הבינלאומי לחקר השואה ב'יד ושם'”.

מוזיאון יד ושם (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)מוזיאון יד ושם (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

התיקונים כוללים: ציון ללחימת אצ”י בפיקודו של פאוול פרנקל, הוספת הקלסתרון של פרנקל (באין צילום), חמישה סיפורים וצילומים של לוחמי אצ”י וציטוט מכרוז הארגון: “היכונו למעשים! היו דרוכים!”.

ביקרתי במוזיאון. ראיתי את השינויים שלמענם לחמת. התרגשתי גם בשבילך, מישה ארנס. הן התיקונים נעשו בזכותך, גם בזכות פרופ’ דרייפוס ועמיתיה. בשמך, אני מודה ל"יד ושם". מה חבל שאתה לא זכית לראות את המיצג המאוזן במו עיניך. אבל מעתה באמת תוכל לנוח בשלום על משכבך, ולקוות לשלום בית בעם ישראל.