להיות ישראלי זה קודם כל לעשות "על האש" וליהנות ממנו. מעין טקס חניכה. הטבע, העצים, החיות, הבשר הצלוי, כל אלו מחזירים אותנו לאדם הקדמון שבנו. חלקנו ציידים, חלקנו לקטים - אך כולנו ישראלים. ואין כמו הנוחות הזאת של הישיבה על כיסא מתקפל שתמיד מונח בשיפוע קל, מט לנפול, זע ונד, שמזכיר לנו את החיים שלנו עצמם, אף פעם לא יציבים.

ה"על האש" מתחיל בקרבות טריטוריה ובוויכוחים קדחתניים: האם המקום שתפסנו אידיאלי, האם יש בו שמש, עד כמה הוא מוצל, כמה ספסלים ממוקמים בו והאם הוא מספיק רחוק משולחנות אחרים.על השולחן נפרסת מפת פלסטיק סתמית, לאמור: כאן קמה התנחלות זמנית עד חמש בערב, בית דין לא יזיז אותנו מפה. כאילו שיש בית דין בעולם שמתעסק במי תפס איזה ספוט ביער. אם תתנו לאזרח מהעולם לראות את הישראלים עושים "על האש", הוא לא יבין אם הם באו לריב או ליהנות.

כבר ממרחק של כמה מטרים אפשר לשמוע את הצלילים הכל כך ערבים לאוזן: "יוכי, איפה הסלט חצילים מהשופרסל?? אמרתי לך תביאי! שמעון, תוציא עכשיו את הבשרים, למה הילדים גוועים!!!" הצרפתי יחייך במבוכה וילך לשבת בדממה על הדשא עם גבינות ויין. האמריקאי יעשה ברביקיו אלגנטי בחצר ביתו.

מנגלים ביום העצמאות (צילום: מרק ישראל סלם)מנגלים ביום העצמאות (צילום: מרק ישראל סלם)


ב"על האש" הסלטים הם אומנם האפריטיף, אבל הם גם אלגוריה. כביכול מדובר רק בחמוצים מפחית שימורים, בסלט כרוב סגול במיונז ובחומוס מקופסה, אך הם למעשה החומר שממנו מורכבים חיינו: פשוטים, מנחמים ועתירי מונוסודיום גלוטומט. הפיתות נחתכות עם סכין פלסטיק לרוחב, מתוך מחשבה מורכבת דו־שלבית: מצד אחד, כדי לדחוף לילדים שלא יהיו רעבים, ומצד שני שלא יתנפחו מהן.

ה"על האש" הוא תמצית הישראליות. הכל זול, חסר קלאס, גס, צעקני, נטול כל שמץ של איכויות קולינריות ו/או אנושיות. ולכל אדם יש תפקיד שהוא מחלטר בו. הציר המרכזי הוא כמובן מי שידו אוחזת במלקחיים, הוא ה"בן־גוריון", איש המעשה, המקריב את עצמו, תופס מרחק מכולם רק כדי להוכיח את הנקודה שלו - שהוא יודע לצלות בשר. מדובר בדרך כלל בגבר שעל כתפיו האחריות הכבדה ביותר. הוא כמו חיבור של צ'רצ'יל, צ'ה גווארה ופוטין ביחד. הוא הולך לנצח במלחמה על הבשר, ויש לו שיטות מחתרתיות להצליח בכך. אבל הוא גם דיקטטור שלא ייתן לאיש להתקרב לארון הקודש הפרטי שלו - הלהבה.

הלהבה היא הקיום, אש התמיד שממשיכה להפוך נתחי בשר מופשר למזון חם ומשביע. יש לו סדר והקפדה. הוא מתחיל מהשישליקים והשיפודים, אך זו רק הפרגית שמבשרת את בוא הכנפיים. לאחר מכן, בסדר היררכי עולה, הוא יגיע עד לסטייק הנכסף. פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור תעבור פה שרשרת בשר: אבא ואמא יתכבדו בקבב, אח ואחות עם הנקניקיות ביד, חתן וכלה במרכבת קלה. כמה חיות מקפחות את חייהן רק כדי שמשפחה אחת תשבע? אפרוחים, תרנגולות, כבשים, פרות, עגלים. ספארי שלם נכחד בשל הצורך שלנו להרגיש עם.  

ומעל הכל, אסור לשכוח את מלכת החוויה - האווירה המכונה ה"צחוקים של העל האש". מרחוק אתה שומע שאגות וצהלות שמחה, כאילו לכל פיקניק כזה הצטרפו גם עדי אשכנזי ואדיר מילר עם מיטב קטעי ההומור. בואו, איזה צחוקים יש שם? מדובר בעלבונות מטופשים וזיכרונות חסרי ערך מ"על האשים" שעברו.

מודה, אני לא אוהב "על האש". כבר כמה שנים אני לא מרגיש חלק מזה. לא מוזמן ולא מזמין. לא ביער חולדה ולא בבן שמן. בתוך עמי אני חי, אבל מ"על האש" מדיר רגליי. זה אומר שאני לא אוהב את המדינה? שאני לא חלק מהאומה? אתם יכולים לקרוא לי פעיל שמאלני, BDS, לא נאמן לערכי המדינה המקודשים, כופר, בוגד. תשללו ממני את האזרחות, תוקיעו אותי, מה שאתם רוצים. בשביל הישראלים, ה"על האש" הוא כמו טקס, מעין תפילה. מתענגים עליו כאילו זה היה העונג האחרון עלי אדמות. נהנים בו כמו בסקס, תאוות בשרים ותשוקת כיבוש בלתי נשלטת. תוקעים דגל על ספסל ביער ומכריזים: באנו, כבשנו, אכלנו. יש לנו מנגל והוא ינצח. האם אפשר להישאר ישראלי בלי ליהנות מכל זה? אני רק עכשיו מתחיל להבין. אמשיך לעדכן.