כוחות מג"ב עצרו השבוע ערבי תושב העיר העתיקה בירושלים, ששיתף בטיקטוק כיצד הוא שופך קפה רותח על יהודי בשער שכם לאחר שעקב אחריו. איתו נעצרו שני חשודים נוספים, גם הם תושבי העיר העתיקה שככל הנראה לקחו חלק באירוע ותיעדו אותו. רצף התקיפות בסרטוני טיקטוק הפך לאחרונה לטרנד: זה התחיל בסרטונים שבהם נראים ערבים מרביצים לחרדים בירושלים ומשפילים אותם, המשיך בפגיעה ביהודים שהתפללו בטיול בחול המועד פסח, והגיע לשיא עם תקיפת ראש ישיבה ביפו.

יהיה נאיבי לטעון שאין קשר בין התקיפות לרשתות החברתיות, וסביר להניח שגילויי האלימות הללו נעשו במטרה להעלותם לרשתות. התנהגות האנשים מושפעת מתרבות הדיגיטל, הסטוריז והרשתות החברתיות, שהגדירו מחדש את הדרך "הנכונה" להביע את עצמך. הרשתות החברתיות עברו שינוי מהותי, ומפלטפורמה לשיתוף במידע הן הפכו לפלטפורמה לשיתוף באירועים. הצורך לשתף בחוויות הפך לכל כך מרכזי עד כי האני מאמין בימינו הוא שאם משהו קרה והוא לא שותף ברשתות – האירוע מעולם לא התרחש. חלק משמעותי בהנאה נובע מהציפייה לשתף. לא בכדי מכונה דור המסכים "אני זה מה שאני משתף" (I am what I share generation). אני משתף משמע אני קיים. אם חווינו חוויה והיא לא תועדה והופצה ברשתות – האם באמת חווינו אותה?

התוכן שאנו בוחרים לשתף אותו מושפע משמעותית ממצבנו הנפשי. אילו פרויד, שנפטר הרבה לפני היווסדן של טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, היה חי כיום, הוא היה רואה במרחב הווירטואלי שלוחה של מצבנו הנפשי, עולם של דחפים ואגרסיות המשקפים את הצרכים הלא מודעים שלנו, שבו הם מקבלים לפתע לגיטימיות. מול המסך האחריות של האגו מתרופפת, וכך מתאפשר לדחפים ולתשוקות להתבטא ביתר קלות.

נשאלת השאלה מדוע התכנים שמשתפים אותם ברשתות הולכים ומסלימים ברמת האלימות שלהם. התשובה לכך היא שהקשב שלנו הלך והצטמצם עם הזמן, וכיום הגענו למצב שמאוד קשה לרגש אותנו ולמשוך את תשומת לבנו. אחד השינויים המשמעותיים שהוביל העידן הדיגיטלי, ובפרט הרשתות החברתיות, הוא הפניית הקשב ממה שחשוב ומשמעותי למה שמצליח לתפוס את תשומת הלב שלנו במהירות. המערכת הקוגניטיבית בנויה כך שהקשב שלנו נוטה באופן מובהק לפיסות מידע שיצליחו לעבור את סף הריגוש בכמה שפחות מאמץ. אנו עדים לתהליך אבולוציוני, ממש כמו בטבע, העונה על עקרון "החזק שורד". ברשתות החברתיות, החזק הוא מי שמצליח להתבלט מעל שאר הרעשים, ומסתבר שככל שהפוסט מעורר רגשות יותר שליליים, כך הסיכוי שלו למשוך קשב עולה.

תיעוד בטיקטוק של אלימות ערבית נגד צעיר חרדי (צילום: צילום מסך טיקטוק)תיעוד בטיקטוק של אלימות ערבית נגד צעיר חרדי (צילום: צילום מסך טיקטוק)


הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - לכן היא לא קיבלה עדיפות. לו אבותינו בסוואנה היו נדרשים לחשיבה מאומצת כדי להכריע אם היצור שמולם מהווה סכנה, הם ככל הנראה לא היו שורדים. הטבע יעדיף שניכנס לפאניקה ובהלה, גם במחיר של איתות שווא, על פני הסיכון שלא נשרוד. זו הסיבה לכך שהתפתח מנגנון הרגש. זהו המנגנון הפרימיטיבי והיעיל ביותר שהתפתח אצלנו. זו הסיבה לכך שפוסטים המעוררים רגש שלילי בעוצמה גבוהה יקבלו באופן מובהק יותר תשומת לב.

ניתן לראות תהליך של למידה והפנמה של חוקי הרשתות: פוסטים המקבלים חיזוק בדמות שיתופים ולייקים משמרים את עצמם, וניתן לראות באופן ברור תהליך של הקצנה. מה שעבר את סף הרגש שלנו לפני עשר שנים, דינו לא לרגש אותנו היום. לבני אדם יש נטייה מובנית להסתגל במהירות לדברים שבעבר נתפסו כמרגשים.

קחו לדוגמה את תחושתכם בפעם הראשונה שראיתם תמונה של אישה בבגד ים, צילומי הריון או אישה מיניקה ברשת. המערכת הגיבה ברגש בעוצמה גבוהה, אך מאז שתמונות מסוג זה הפכו לדבר שבשגרה הן הופכות לסטטוס קוו, לנורמלי החדש. הגירוי כבר לא מוביל לאותה רמה של עוררות מוחית. ממש כמו בטבע - החזק שורד. בטבע של הרשתות החברתיות החזק הוא זה שמעלה תכנים יותר אטרקטיביים, פרובוקטיביים, בולטים. המשתמשים לומדים מהי ההתנהגות שתתוגמל ברשתות ומבלי משים נשמעים לחוקי המשחק.


פלטפורמת הקיטוב


אנשים חושבים שהאלגוריתם נועד לתת להם את מה שהם באמת רוצים, אבל זה לא עובד ככה. פלטפורמה כמו יו־טיוב למשל מנסה למעשה למצוא פרצות מפתות חזקות מאוד כדי להבין איזו מהן הכי קרובה לתחומי העניין שלך. אם תתחיל לצפות באחד הסרטונים, הוא יתחיל להמליץ שוב ושוב על סרטונים מאותו סוג.

למעשה, הטכנולוגיות שולטות באופן מוחלט על התכנים שנצרוך, על המוצרים שנקנה, על ההצבעות שלנו בבחירות, ואפילו על זהות החברים שלנו. וכל זה בכסות של פלטפורמה אובייקטיבית לכאורה. האלגוריתמים מהונדסים כך שכל אחד מאיתנו נחשף למידע שונה שמותאם עבורו במיוחד, על פי האינטרסים של חברות הענק. וכמובן שהן מפיצות את המידע הזה ביניהן כדי להרכיב פרופילים יותר ויותר מדויקים של כל משתמש. לבטח קרה לכם שדיברתם על מוצר מסוים או חופשה עם חבר בוואטסאפ, והפלא ופלא - ראיתם פרסומת למוצר הזה בפיד של פייסבוק.

אין שום שקיפות בנוגע לאופן שבו האלגוריתמים עובדים. הם מעוותים ומסלפים את המציאות שלנו. הם קובעים איזה מידע לחשוף בתפוצה רחבה, האם להראות מידע מסוים למשתמשים מסוימים ולא לאחרים. כך למשל פייסבוק תדאג להציע קבוצות התומכות בקונספירציות למשתמשים בעלי נטייה להאמין בקונספירציה, או שתדאג להפיץ בתפוצה רחבה תכנים בעלי סיכוי גבוה להיות ויראליים, ומצד שני היא נמנעת מלהפיץ תכנים שאינם אורגניים ומקורם מחוץ לפלטפורמה.

שלא יהיה ספק - לרשתות אין כל רצון ליצור עולם שוויוני, מוסרי או דמוקרטי יותר. יש להן מניע אחד והוא לייצר יותר כסף ולהעמיק את השליטה שלהן. השילוב בין המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו לאלגוריתמים שמתוכנתים למשוך את הקשב שלנו יצרו מצב שבו אנחנו מפולגים ומקוטבים מאי־פעם, מה שמאפשר לרשתות שליטה רבה יותר.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]