אני מרגיש מרומה. רק השבוע התברר לי ש"קקטוס" של סטטיק ובן־אל הוא בעצם שיר המלווה פרסומת לחברת ביגוד, שמייצרת בעיקר חצאיות לילדות. את השיר חיבבתי, את החצאית טרם ניסיתי. השיר ממשיך את מסורת השירים שנולדו כפרסומת או שמומנו על ידי חברה מסחרית או שנכתבו על ידי איש שיווק של ארגון או תאגיד שקונה, אד הוק, יצירה של אומן לטובת קידום מכירות ("קומסי קומסה" של סטפן, "יש דברים שלא עושים" של עומר אדם ועוד).

אין לי מושג איך עסקאות כאלה נרקמות, מי הלחין, מי ביקש וכמה שילמו, אבל זה מסוג השירים שאם מנגנים אותם ביו־טיוב, יש סיכוי שלפניהם ינוגן אותו שיר - רק כפרסומת. קשה לחשוב על נכסי צאן ברזל ושירים שריגשו אותנו הופכים לפרסומות. בימים אלה משודרת פרסומת עם "זה קורה" האלוהי, במקור של אריק לביא, כשלאורך חצי דקה מצולמות עשרות נעליים מחרידות למדי וסנדלים כעורים מכל הגוונים, ואתה צועק אל המסך, אני לא מאמין שזה קורה! תארו לכם את "החיטה צומחת שוב" של חוה אלברשטיין אם תימכר לפרסומת לפריכיות, או "ארבע לפנות בוקר לא נרדמת" לכדורים שמבטיחים שינה ערבה.

יש גם שירים שהולכים צעד נוסף עבור המפרסם, ומשנים את המילים ל"קבוקים" או "מנטוס", רק כדי להעביר מסר מכירתי תת־הכרתי תמורת חופן ג'ובות. כמובן שכל זמר ואומן רשאים למכור את יצירותיהם למי שיבחר, אבל גם אני רשאי לחבב יותר את אלו שלא. אגב, לעומתם, השבוע הושק שיר חדש המאחד את מני ממטרה ופאר טסי לאירוע סוחף ואקזיסטנציאליסטי, הנושא את הפזמון "הכי כיף בעולם להיות סוס ים, כולם כולם כולם - סוס ים", שמעודד אותנו להיות מי שאנחנו. לא ברור לי אילו חומרים מני מטעין בממטרה שלו, אבל בגדול, לצופה בקליפ צפוי וואחד טריפ.

סטטיק ובן אל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)סטטיק ובן אל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

עוד בעניינים מוזיקליים וכימיקלים, השבוע אומת הטוויטר רעדה קלות בעקבות סרטון תמוה של נינט טייב, שבו היא נותנת המלצות רפואיות. נינט מספרת: "גם אני הייתי חולה בקורונה, ובדרכי, אני מאמינה שאפשר, כדאי ורצוי לטפל בדברים מהסוג הזה בטיפולים טבעיים. אני רוצה להודות לשירי, ההומאופתית המדהימה שלי ושל בן זוגי, וזה באמת עובד! ההומאופתיה עזרה לנו לעבור את זה קל ומהר יחסית. אני ממליצה בחום! ממליצה בחום! זה הפתרון ללא ספק. שירי יקירה שלנו, תודה רבה". נאחל לנינט ולבעלה בריאות שלמה, לה ולמשפחתה, וגם כמובן ל"שירי היקרה שלנו".

באופן כללי אין לי שום בעיה עם תרופות טבעיות, אלא אם כן אני באמת חולה, ואז אני זקוק לנשק יעיל ואנטיביוטי נגד המיקרובים, ואני בעיקר סומך על אדם שסיים שבע שנות לימוד פלוס התמחות, ללא תיווכה של המאמי הלאומית בדימוס, הממליצה להיעזר ב"שירי היקרה שלנו".
מילא היא, אבל מדוע נינט ממליצה גם לנו ומשוכנעת ש"זה הפתרון ללא ספק"? איזו אחריות תהיה לה, למשל, אם זה לא יעבוד? נתבע אותה על רשלנות רפואית? איכשהו, לא נראה לי הכי חכם לסמוך על נינט בענייני רפואה, ממש כמו שלא הייתי מאזין לשיר חדש של מנהל מחלקה פנימית באיכילוב. ומה ההמשך, דויד ברוזה ייתן מרשמים למשככי כאבים ומירי מסיקה תפנה אותנו לטיפול אף־אוזן־גרון אצל קרן פלס?

לפי גוגל, הטיפול ההומאופתי מבוסס על שני עקרונות חשובים: עקרון המנה המינימלית ועקרון הדמיון. אני מניח שהרעיון הוא שהחולה צריך בצורה מינימלית לדמיין שהטיפול הזה עוזר לו. בתחילת הקורונה, הומאופתית ידועה כתבה פוסט ש"לקורונה אין תרופה הומאופתית - יש תרופות. ברבות!", לאחר מכן נאלצה למחוק את הפוסט ולהיעלם, כשהבינה שיש מי שלוקח את הדברים שלה ברצינות (טלי חירותי־סובר, כתבה ב"הארץ", מאי 2020).

עוזי רוזנצווייג, יו"ר האגודה הישראלית להומאופתיה קלאסית, אמר בתגובה לכתבה ההיא: "כמו בכל תחום, גם בהומאופתיה יש מי שמתיימרים להציע טיפול ספציפי או סימפטומטי לקורונה, והדבר אינו תואם את ערכי המקצוע". בשנת 2019 פרסם ה־FDA הצהרה שרבות מהתרופות ההומאופתיות מסוכנות. אבל נינט טייב המליצה, אז תחשבו אתם על מי אתם סומכים.

אני קצת מתגעגע לימים שבהם הכל היה פשוט, ששיר היה רק שיר וזמרת לא הייתה רוקחת, ורפואה למדו בפקולטה באוניברסיטה, ובתרופה היה חומר פעיל שמטרתו לרפא. ושכל אחד יישאר מה שהוא, ושכולנו נלמד ממני ממטרה - שהכי טוב בעולם להיות סוס ים.