אנחנו יודעים מעט מאוד על החיים אחרי המוות, אבל התרגלנו שהמתים ממשיכים לכתוב מהקבר. למעט הנחיות מפורשות של סופר ליורשי עיזבונו, מדובר בחמדנות פסבדו-אינטלקטואלית, בשוד מגירות המכילות כתבי יד לא גמורים, גנוזים וכאלה שמחברם פסל לפרסום ובהטלאה של טקסטים שחלקם אינם מתחברים. עשו את זה להמינגוויי מ"איים בזרם" ואילך, הרוב שלא לצורך ולא בטובתו. ג׳יימס בונד לא מת עם איאן פלמינג; במקום קבורה מכובדת בים הועברה גווייתו לסופרים לא ראויים שקיבלו את הקידומת 007 ואת הרשות להרוג.

זה פחות צורם כאשר מדובר במותחני טכנו־סייבר טרום־אפוקליפטיים מאסכולת טום קלנסי. זה היה מיותר אך סתמי כאשר מנהלת עיזבונו של מריו פוזו מצאה יותר מסופר אחד שהמשיך לגלגל את שיירי שבט קורליאונה, כאשר רק הטיפוגרפיה על העטיפה הסגירה קרבה משוערת ל"הסנדק".

זה הרתיח אוהדים אמיתיים כאשר “Poodle Springs", ארבעת הפרקים הגלמודים שהספיק ריימונד צ׳נדלר לכתוב בפיליפ מארלו האחרון שלו, נמסר לרוברט ב. פרקר שישלים אותו. התיאבון גדל עם הרעב, לכן כתב פרקר ברשות גם פריקוול ל"השינה הגדולה". לאחרונה התפרסם חיקוי חיוור ורע על מארלו בזקנתו. פרקר עצמו, שניהל מספר סדרות במקביל, זכה שסופר אחד ממשיך ומריץ את ספנסר, אחר את ג׳סי סטון, שלישי את סאני רנדל ורביעי את המערבונים שלו. גם סם ספייד ומיילס ארצ׳ר של דאשיל האמט שבו לחיים.

אנתוני בורדיין לא היה מאור ספרותי גדול, אבל היה אחד הגששים הקולינריים הטלוויזיוניים הגדולים של הז׳אנר. אף על פי שכתב גם ספרים, מקור כוחו ותהילתו בסקרנות הבלתי נדלית שלו בחיפוש אחרי המקום המרתק והמרוחק בעולם שבו מתקיים חיבור אותנטי בין היסטוריה, תרבות ואוכל. לפעמים היה נדמה שקית׳ פלויד השיכור התגלגל בו בדמות נרקומן משוקם וסקרן.

אף שמת לפני שלוש שנים, ראה אור בשבוע שעבר “World Travel", מדריך עולמי למסעות אוכל. הספר נשען כולו על ארצות שבהן ביקר וארוחות שאכל; רוב תוכנו נלקח מדברים שבורדיין אמר בקריינות הדעתנית, שלוחת הרסן, הידענית והמרתקת בסדרות שניהל; הציטוטים שלו מופיעים בספר באות שמנה, ואת הבחירה, התפרים וההדרכה הפרקטית כתבה וערכה Laurie Woolever, שעבדה כעשר שנים עם בורדיין כתחקירנית, מפיקה ועוזרת אישית.

אם מגיע למישהו לחטט בשייריו של בורדיין, הרי זו היא. מה שלא עושה את המסע הנקרופילי הזה קל יותר לעיכול. אני אפילו מבין את הפיתוי והעיתוי: בימים שבהם אנחנו מתבשרים על עולם חדש שיקום מהריסות קוביד־19 טרם הודברה ועל שובה של התיירות הגלובלית, מה ראוי יותר מהמלצות חמות בקולו של מי שאכל בשליחותנו, לפעמים תוך ששם את נפשו בחכו?

''world travel'' של אנתוני בורדיין (צילום: ללא)''world travel'' של אנתוני בורדיין (צילום: ללא)

בהקדמה לספר מתארת וולוור כיצד נולד הרעיון בשיחה בין השניים, אבל האפולוגטיקה אינה שזורה בין השורות, היא מהבהבת עליהן. בעיקר קשה ליישב את “מדריך בורדיין" עם עדותו של בורדיין עצמו, כפי שהיא מופיעה גם בספר, חנוט בחליפת ספארי שהלבישו לו אחרי מותו: “לא הייתה לי כוונה להיות רפורטר, מבקר, מליץ יושר. מעולם לא התכוונתי לספק לקהל כל מה שהוא צריך לדעת על מקום, אפילו לא מבט כללי מאוזן ושקול. אני מטייל ואני חוזר הביתה לספר כיצד גרמו לי להרגיש המקומות שבהם ביקרתי".

הצרימה אינה קלה, משום שבורדיין רצה להיות דברים רבים אבל לא מדריך טיולים. והנה הוא חובק מדריך טיולים גסטרונומי. האוטודידקט רחב האופקים, בעל ראיית העולם הרחבה והפרוגרסיבית שעוולות הציקו לו; האישיות הטלוויזיונית הססגונית שידעה בעת הצורך או בצו השעה להתעטף בשתיקה, להתכנס בתוך עצמה ולהתבונן אל האופק הרחוק במבט אלף המטר שלה; האיש שבא לאכול אבל העביר כל כך הרבה יותר מזה, חתום כעת על אחד מאותם מדריכים שמסביר לך כיצד מגיעים, איפה נוחתים והיכן לנים; אתם, כל העולם ואחותו.

וולוור מספרת כיצד תהו ביחד בשעה היחידה שהקדיש בורדיין מחשבה לנושא, מהורהר ומוסח דעת אני מנחש. “במרץ 2017 התחלנו טוני ואני לגלגל את הרעיון לספר כזה - אטלס של העולם (הגסטרונומי) דרך עיניו ועדשת מצלמת הטלוויזיה. לא הייתי סגורה על זה", היא כותבת. “באחר צהריים אביבי אחד ב־2018, ישבתי מול טוני מעבר לשולחן האוכל בדירתו הגבוהה במנהטן, שעוצבה בסגנון חדר ב׳שאטו מרמונט׳, המלון האהוב עליו בלוס אנג׳לס. התוכנית שלי הייתה להציג לו סקיצה לספר, להיות בטוחים שאנחנו באותו עמוד ולהניח לו לזרום עם הרעיונות והתוכן. זה מעולם לא קרה".

טוני בורדיין התאבד לפני שלוש שנים, ב־8.6.2018 ב"Le Chambard", פונדק־מסעדה (שני כוכבי מישלן) בכפר קייסרברג במחוז אלזס בצרפת. בן 61 ו־1.93 מ׳ היה במותו ועדיין הצליח להתאבד בתלייה באמבטיה עם תקרה נמוכה. שלושה ימים קודם לכן חיקתה המעצבת קייט ספייד את רובין וויליאמס וחנקה עצמה בישיבה כאשר רצועת חלוק כרוכה לצווארה וקשורה לידית הדלת. אנשים נואשים רבי תושייה הגיעו לסוף דרכם.

בורדיין היה רחוק מבתו בת ה־9 ומחברתו לחיים במהלך צילומי הסדרה התיעודית שלו "Parts Unknown" ב־CNN. ועדיין גילה התחשבות: הוא ידע מי ימצא אותו; חברו הטוב אריק ריפר, השף של “לה ברנרדין" במנהטן. עבור מי מאיתנו שתמיד תוהים למה, לא הייתה תשובה. גם משום שתשובה היא בעיקר רכילות וגם משום שאיננו יודעים מה מתרחש במוחו הכספיתי, העולה באש והקפריזי של מישהו כמו בורדיין. ואולי זה מה שקורה למי שאכלו ושתו כל מה שהיה לעולם להציע, או לפחות את הרוב.

קל לקורא למצוא את עצמו במדריך. בעיקר באתרי בליסה קלאסיים שהגישה אליהם נוחה וסלולה יחסית. אלה מיתוסים הכותבים את עצמם. עיקר כוחו וקסמו של בורדיין היו בהתעקשותו להגיע לקצוות הלא משומשים: מוזמביק, קניה, ניגריה, בהוטן, קמבודיה, לאוס ואחרים. מצד שני אין לו בעיה להלל מקומות שעברנו 100 מטר מהם ולא ידענו.

מסעדת “ארזאק" בסן סבסטיאן הייתה ביתו המאמץ. אכלתי בה ויצאתי יתום. אבל בורדיין מצא את מאורות הגריל האולטימטיביות באזור ואנחנו השחתנו ימים ולא מצאנו. הייתה לו חיבה למלונות מפנקים, והוא היה בכולם. לא מתוך התנצלות ולא משום שהגיע לו. אלא משום שהייתה לו אפשרות. כך בסייגון וכך בלוס אנג׳לס. המשיכה ל"שאטו מרמונט" כשם שקרה לטובים ורבים, הייתה בעיקר בשל הרצון להתקרב לרוחם של ג׳ים מוריסון, ג׳ניס ג׳ופלין וג׳ון בלושי. לפעמים אנשים רוצים להיות ליד מישהו שתרם לחייהם.

עדות לאתוס שהנחה את חייו של בורדיין נמצאת בביקורו הקצר והנזעם בקמבודיה. גם בספר שנסיבותיו מקוממות אתה יכול למצוא את עצמך. קמבודיה, בעיקר אנגקור ואט ופנום פן, היא אחד המקומות שבהם ביקרתי ובחרתי שלא לכתוב עליהם. הדגים והצלופחים שחבטו בדופנות הדלי במסעדה המזעזעת שבה אכלנו היו המשך ישיר לשלדים ולגולגלות שהאדמה ב"שדות הקטל" ממשיכה להקיא מתוכה. החדרים במתחם העינויים של מתנגדי המשטר עם מכשירי האינקוויזיציה הקדימו את מטחי הקלצ׳ניקובים מהרובע בעיר שבו מוציאים ילדים לזנות. זה היה בשנת 2000, השנה שבה ביקר בורדיין בקמבודיה.

יכול להיות שהיא השתפרה מאז, אך הוא בחר לתאר אותה בקלונה ובעיקר בקלון האמריקאי: “אחרי שביקרת בקמבודיה, לא תתגבר לעולם על החשק להכות בהנרי קיסינג׳ר למוות באגרופים חשופים. לעולם לא תוכל לפתוח עיתון ולקרוא על החלאה הבוגדני והתחבולן הרצחני מבלי להיחנק מזעם. ראו מה עולל הנרי בקמבודיה, ראה את פירות גאונותו המדינית ולעולם לא תבינו יותר מדוע אינו יושב על ספסל הנאשמים בהאג לצד מילוסוביץ׳".

אינני טוען שמדריך טיולים חייב להזכיר לקורא את הנסיבות העגומות של מותו. אבל הוא לא התאדה כדי לפנות מקום לנישה אטרקטיבית במו"לות עם פתיחתו המתמהמהת אך המשוערת של העולם. האיש הדייקן, שנהג להגיע לכל פגישה 15 דקות לפני השעה הנקובה, שהגיע לפני כולם לארוחת הבוקר, איחר אותו יום בחצי שעה. ב־9:10 הכניעה הדאגה את ריפר, שהלך לחדרו. הוא מצא את בורדיין תלוי. הפתולוג הצרפתי, אינספקטור Merde, קבע בענייניות גאלית אופיינית כי “הכל מצביע שההתאבדות הייתה אקט ספונטני לא מתוכנן".                  

בעונה האחרונה של התוכנית לא התקשו מיטיבי ראות לזהות את חזותו הירודה של בורדיין. החריצים בפניו העמיקו. השיבה קפצה עליו. עיניו הנוצצות מעניין והתלהבות נראו כבויות. המנטרה ששירתה אותו שנים רבות, “אני מטייל בעולם, אוכל הרבה חרא ועושה מה שבזין שלי", החלידה.

אחרי 15 שנה מול מצלמה, 248 פרקים ב־100 ארצות, בורדיין חרק. חברתו לחיים, אסיה ארג׳נטו, שחקנית־במאית איטלקייה, הייתה מקורבנות הרווי ווינשטיין. בורדיין השמיע את קולו הרועם בשירות אמונתו ו־#MeToo. היה לו פה גדול ומלוכלך, ואת הקללות שלו נגד חבריו השפים מריו בטאלי, ג׳ון בש ואחרים קשה היה להחמיץ. על הקריירה המסחררת שלו העיד: “אין לי מושג כמה זמן זה יימשך, אבל אני רוצה להוציא את המקסימום כל עוד אני יכול".

בורדיין נשאר נאמן לאמת הפנימית שלו. הוא סחב איתו את המזוודה המרופטת ומלאת השדים של חייו הקודמים כמכור להרואין ולקוקאין. הוא כתב ספרים ביקורתיים, שני ספרי מתח כושלים, נצמד לאמת המרירה והקיומית שלו, כיסח את כל מי שהרוויח את הסנוקרות ביושר וגרם למעסיקיו ב־CNN קרקורי בטן קשים במאמצם למתן את שפתו הציורית העשירה בדימויים מעולם האנטומיה.

את הכתבה ששלח ל"ניו יורקר" ובה הזהיר מפני המתרחש מאחורי הקלעים של מסעדות אהובות, פיתח לספר הבכורה שלו “Kitchen Confidential", שבו חשף בברוטליות את קרביה של מסעדה ממוצעת במנהטן וגרם לעיר שכולה סועדים, לבדוק מחדש את הרגלי האכילה שלהם. אף שהזמן החולף באור הזרקורים הרגיע ומיתן אותו, לא הרפה בורדיין מקרבות מאסף שניהל עם מי שנחשבו בעיניו לנבלים הגדולים של תקשורת האוכל.                                  

את סדרת הסיורים הקולינריים שלו “No Reservations" השיק בערוץ Travel. הסדרה רצה עשר עונות. בורדיין הצליח היכן שנכשלו רבים לפניו: לשלב סקרנות גדולה וחקרנית עם חיפוש אנרגטי אחרי אוכל אתני בטווח שבין וייטנאם לדטרויט, פונג׳אב ללאס וגאס, מרוקו לאוסטרליה ואפריקה לאמריקה. כל אלה מופיעים בספר. בורדיין אכל כל מה שהגישו לו, כולל מאכלים שסועדים רגילים היו מסרבים להם בנימוס. הוא היה אורח מנומס אך לא חנף. הוא לא התבייש לומר את דעתו האמיתית, אך לפעמים התקשה לשלוט בהתנשאותו הטבעית על הזולת.  

הוא היה מזן הגברים שקל להתבונן בהם ולהאזין להם בהנאה. היה נחמד לומר שכמו גברים אחרים שבליסתם אומנותם, הוא צימח צמיגים וסנטרים בשנים שבהן בלס בפרהסיה, אבל הוא נותר מחולק בתבונה אנטומית על פני גובהו. שערו הלבין, אבל הוא נשאר ספונטני, ערני, אינטליגנטי ומבין עניין בלי לקבור את בן שיחו תחת מפולת תבונתו.  

בביקורו הראשון של ברק אובמה בווייטנאם בשנת נשיאותו האחרונה פנה אליו בורדיין והזמין אותו לארוחת צהריים במסעדת אטריות ליודעי ח"ן בהאנוי. בורדיין חיכה לאובמה במסעדה הקטנה שבה סועדים על כיסאות פלסטיק, כאשר הנשיא יצא מ"המפלצת", הלימוזינה המשוריינת הנוסעת איתו לכל מקום, מלווה בשני סוכני שירות חשאי בלבד.

היה צריך את סוג הכימיה שרק שני גברים הבטוחים בעצמם, אנשים במלואם, בעלי חוש הומור וטעם טוב, כדי להניב מפגש מרתק שבו לימד בורדיין את אובמה להשתמש במקלות אכילה והבטיח לו כי זה בסדר למצוץ אטריות בקול רם. המפגש עם אובמה בווייטנאם זוכה בספר לאזכור מינימליסטי. כאילו שהמחשבה הייתה שאין צורך להגיש יוהרה פעמיים.

אנתוני בורדיין עם ברק אובמה בווייטנאם (צילום: צילום מסך)אנתוני בורדיין עם ברק אובמה בווייטנאם (צילום: צילום מסך)

בורדיין טען שהקשרים של CNN ופריסתה הבינלאומית אפשרו לו לבקר באתרים שנבצר ממנו לבקר בהם קודם לכן. אלה היו הנסיבות שבהן נולד הפרק שצילם בתחילת העונה השנייה בישראל. הפרק בישראל ובפלסטין היה בינוני ומטה ונפל לכל המלכודות האפשריות שאליהן נופלים אלה המגיעים לביקור ראשון חמושים במצלמה. גוף הנקרא “המועצה האמריקאית ליחסי ציבור מוסלמיים" חשב אחרת והעניק לו פרס הנקרא “קולות של אמת ומצפון". הענקת הפרס הזה מטעם גוף מוסלמי הייתה הזמנה מסולסלת לשדולות ישראליות ויהודיות לצעוק חמאס, אבל בורדיין עמד בשליחותו העיתונאית בכבוד. ההקנטה הגדולה ביותר הייתה החלטתו העקרונית האמיצה לדלג על תל אביב ועל השפים הגדולים ופרנסי הענף.  

יהדותו - לא מלאה כי אם חצי, מצד אמו - מעולם לא הייתה נושא. ב־2006 נקלע למלחמת לבנון השנייה בביירות ונאלץ להתפנות מהעיר דרך הים בחסות כוח נחתים. כאשר הגיע לבקר בכותל ונכנס לאמבוש של קומנדו־תפילין, ניצל בורדיין את כריכת הרצועה על ידו כדי להודות בחצי יהדותו. זה היה דרמטי אך טופל ברוב טקט. את חלק הארי של התוכנית עשה בעזה כשהוא שואל את השאלות הנכונות, ניצב ליד ציור קיר של ליילה ח'אלד ושומע מהמקומיים על חייהם תחת הכיבוש. כבוד דומה העניק לבעל מסעדה ברזילאית בברור חיל שבתו נהרגה מטיל של חמאס ולמתנחלים בעלי שהסכימו איתו בחצי פה כי ניתן היה למחוק את הגרפיטי נגד הערבים מהבתים שנצבעו בידי “תג מחיר".

מעט מאוד נשאר בספר מהפרק על הביקור בישראל-פלסטין. נוחתים בנתב"ג, דולרים לשקלים, מסעדה אחת ודבריו של בורדיין באותיות שמנות: “זה ללא ספק נתח הנדל"ן המסוכסך ביותר בעולם", מקריין בורדיין. “אין דרך לדבר עליו מבלי להרגיז מישהו (without pissing somebody), לרוב את כולם. אולי בגלל זה לקח לי זמן כה רב להגיע לכאן. מקום שבו אין הסכמה אפילו בדבר שמות הדברים הרגילים ביותר. מה מקור הפלאפל? מי מכין את החומוס הטוב ביותר? האם זו גדר או קיר? רק משום שגדלתי מחוץ לדת, ללא כל שייכות או נאמנות מסוימת לישראל, לא אומר שאנשים רבים בעולם לא שונאים אותי. אני יודע את זה. רבים יראו בי אוהד טרור, כלי הסברה ציוני, יהודי שונא עצמו, מתרץ אימפריאליזם אמריקאי, אוריינטליסט, סוציאליסט, פשיסט, סוכן CIA וגרוע מאלה". המסעדה הנזכרת בספר נקראת “Majda", ובורדיין הגיע אליה משום שנמשך לרעיון של זוג מעורב, יהודייה ומוסלמי, מנהלים אותה.  

אנתוני בורדיין בישראל (צילום: צילום מסך)אנתוני בורדיין בישראל (צילום: צילום מסך)

הספר אמור לתקן קצת את הרושם העגום והטעם המר שהותיר מותו. הוא לא עושה את העבודה, חוץ מעבור מי שקוראים את המילים המודגשות, עוצמים את עיניהם ונזכרים בגבר האסרטיבי והדעתני שהסיר עבורם מכסים של סירים רבים בעולם עד שהתעלפו מהריח.

בסוף חייו ליוותה אותו אפלה נראית. מכוסח וחבול מקרבות המגע במנהטן, פרש בורדיין לגלות לבדו בצרפת, בכפר שאליו לקח אותו אביו לאכול צדפות בילדותו. הוא שכר בית גדול ותכנן לכתוב. הילת המהגר המיזנתרופ קסמה לו. אבל הוא היה חסום ולא הצליח לכתוב. חזותו כה הפריעה לו, שהוא עזב את הווילה רק בלילה, כדי שלא יראו אותו. רופא צרפתי רשם לו משככי כאבים ותרופות נגד דלקת. מכורים לשעבר חוטאים לעצמם כאשר הם מתפתים לחזור לנרקוטיקה שהפילה אותם בעבר. כמכור ותיק, בלע בורדיין את כל התרופות שנתנו לו ביום אחד ואחר גילה כי לא אכל שלושה ימים. במסעדה מקומית הזמין קערת ספגטי ובקבוק קיאנטי, חש ברע והתעלף. מלצר שמצא את ארנקו זיהה אותו.

המוות לא נראה בפריים אבל תמיד היה שם. אביו מת משבץ בגיל 57, וחבריו מספרים כי בורדיין נהג לחשוב ולדבר על מוות. הוא אמר כי אם צילום רנטגן יגלה אצלו סרטן, יש לו כל כוונה לחזור להרואין. כאשר התאושש וחזר לווילה, כתב ושלח מייל לאשתו הראשונה. מסוג הטקסטים שאתה שולח למישהו קרוב כאשר אתה יודע שאתה עומד למות: “אני מצטער על התנהגותי. אני מתנצל שלא הראיתי שאני מצטער. אני יודע שמאוחר מדי, שזה לא עוזר ואי אפשר לתקן את שקלקלתי. אבל חשוב לי להבהיר שאני זוכר ואני יודע כיצד התנהגתי".