את יכולות השינה של אדם בחייו אפשר לחלק לשניים: התקופה הראשונה מתחילה בשנותיו הצעירות, כמעט מינקות, ונמשכת עד לאמצע העשור הרביעי. בשלב הזה ההירדמות היא עניין קל מאין כמותו. בכל אשר תניח את הראש תמצא נמנום. כחייל, בדרך לצבא בבוקר יום ראשון העיניים נעצמות חת־שתיים, ועד שמגיעים לבסיס החרופ ארוך ומהפנט, גם אם המיטה הארעית היא כיסא רעוע ונוקשה.

בין שיעורים בתיכון נוחרים ובמקביל גדלים בכמה סנטימטרים כשברקע, כצלילו של שיר ערש, נשמע קולו של המורה לגיאומטריה שמתדלק את חלומותיו של התלמיד על ים, חופש ואינסטגרם. במהלך פגישות משמימות בעבודה העפעפיים כבדים, בעיקר כשהבוס מדבר. ולעת ערב, בבית מול הטלוויזיה, עם השלט ביד, משייטים בטנגו קצבי היישר למרגוע מתמשך. ימים מתוקים. השינה רציפה, רכה ונעימה, החלומות קסומים ולכל נכנסים ויוצאים בלא מאמץ - כשיש רצון, הגוף מציית.

ואז, אי־שם באזור הגיל שאני נמצא בו, הכל משתנה. המיטה הופכת לאויב, והחושך לסיוט. כמעט כל ניסיון להירדם נידון לכישלון, ואם זה קורה, הרי שהעניין מתרחש בלי תיאום, כנגד הרצון הבסיסי של האדם ובזמן לא מתאים לחלוטין.

הסאגה נפתחת כשמניחים ראש על הכר בשעות הלילה, ואז למרות המועד, התודעה מסרבת לפרוש. אינסוף הסחות מבלבלות את הדעת. כך מגיח לו משחק לילי בליגה האנגלית החמישית או סדרה טיפשית על חייזרים ובני נוער מאוהבים בנטפליקס, שפשוט חייבים לראות. יש מאין נזכרים בתיאום מס ישן ומסובך שטרם טופל ואל נשכח את השטן הגדול שמגיע בדמות הרשתות החברתיות, מכלות הזמן והחיים.

אבל העכבות הנ״ל זניחות לעומת המכשלה הבאה, שמגיעה בצורת צרור דאגות מתמשך ששוטף את התאים האפורים. מה יהיה עם הילד שמיכאלה לא מסתדרת איתו בגן? האם קרוב המשפחה האהוב יבריא? ואיך נוכל שעקץ אלפי שקלים על החלפה של שייבה ברח לי בין הידיים? שעתיים לערך אוטרד באופן בינוני עד כבד מרצף השאלות הללו, וכשהעניין שוכך והמוח מתפנה, מופיעים הכעסים. שוברי המנוחה האיומים ביקום. הם מתמקמים בערך אחרי חצות. זוחלים לעברנו כדי לענות את האזרח הפשוט.

כשהשיניים חורקות ועשן יוצא מהאוזניים, אפשר לשכוח ממה שהיה אמור להיות ליל מנוחה. זעם על קולגה בעבודה, על אדם ששיקר ועל כישלונות כאלה ואחרים מציף עד כדי מחנק. כשכל זה מוטמן בבטן, משוטטים בחוצות. מהמיטה לסלון, לגינה הקטנה שלנו ואז לרחוב. רק שהשכנים לא ידווחו שחשוד סהרורי נע ונד בנעלי בית ובמבט מוטרד ברחבי השכונה.

נדודי שינה (אילוסטרציה) (צילום: אינגאימג')נדודי שינה (אילוסטרציה) (צילום: אינגאימג')


ההליכה נטולת המטרה אינה מסייעת, והשינה בשלה - לא מתחשק לה להיכנס, לפרימדונה. כבר לא נשארו סרטים בנטפליקס, וטחנתי את כל המקרר פעמיים, ומזור אין. אוטוטו הציפורים תתחלנה לצייץ. כעת מגיע שלב הייאוש. העייפות קשה ואין לה מזור. כבר מתחילים לתכנן יום נוסף שיעבור בעייפות רוחנית. והנה, פתאום בערך בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר מתרחש הנס. המנוחה עושה טובה ומתגנבת לגוף. כבר אי אפשר להתנגד. מרוח על הספה בתנוחה עקומה שתוביל לכאב גב קטלני, אני נרדם. אם הייתי יודע שאבלה כל כך הרבה שעות על הכריות הוורודות הללו, לא הייתי מתקמצן במועד הקנייה, אבל מי חשב בזמנו באולם התצוגה שהרהיט הזה יהפוך למפלט מרכזי בחיי.

עוד לא הצלחתי להיכנס לעומק החלום, והנה גוף קטן נצמד אליי תוך שנשמעות קריאות קשוחות וחד־משמעיות: ״לקום, אבא, לקום״. שש וחצי בבוקר. למיכאלה לא אכפת מהנדודים הבלתי נסבלים. היא רוצה אבא שיכין אותה ליום שממתין. וכך מתעורר לו גבר שהוא ספק זומבי ספק בן אנוש ליום נוסף שבו הוא לכאורה ממלא את תפקידו בעולם הזה, כשתאוותו המעשית היא רק לדבר אחד - שינה ארוכה וחסרת דאגות. לפי המצב הנוכחי, זו כנראה תגיע, כמו שסבתי המנוחה נהגה לומר, רק כשאהיה בקבר.