יום שישי, שעת צהריים מוקדמת. שעות ספורות חלפו מהרגע שהחלו להישמע הדיווחים הראשונים על האסון במירון. אבודים ומוכי יגון ממתינים בכניסה למכון לרפואה משפטית אבו כביר קרובי משפחה שיקירם נעדר. הם מחפשים שביבי מידע ומתפללים ששיחת הטלפון שלא נענתה היא עניין טכני בלבד: סוללה שהתרוקנה או שאולי המכשיר הנייד של הבן והאח האהוב חמק בין ההמון הנדחק. מקווים לטוב, אבל חשים בעומק לבם שהרע ביותר הוא בגדר אפשרות סבירה.

בבתי החולים יש בין הפצועים כאלה שמנסים להתאושש ולעכל את הלילה שעבר עליהם. משחזרים בדמיונם הטרי את הידיים המושטות ואת השריטות, שומעים בראשם את זעקות ״שמע ישראל״ שמהדהדות עד שמפסיקות ומרגישים כאב חד בריאות ובאיברים הפנימיים, שנדחסו עד כדי פגיעה. אחרים, שמזלם לא שפר עליהם עדיין מטופלים, ורופאים מסורים נאבקים על חייהם. אחדים יישאו את צלקות האירוע עד יום מותם. ייתכן שלא יתאוששו לעולם ממראות האימה.

תיעוד קשה לצפייה מזירת האסון במירון (צילום: ישי ירושלמי, בחדרי חרדים, הועבר ע"י אריק בנדר)

בבתים ברחבי ישראל אנשים דואבים. המומים. הם יושבים בסלון מול מרקע הטלוויזיה ומייבבים. בוכים על אחים שאינם, על אב שנמחץ למוות ועל צעירים שרק ביקשו לחגוג ולהתקרב לבורא עולם, ושילמו על כך מחיר כבד. התמונות שצצות בלי הרף קורעות את הנפש. שק אחר שק. ילדים קטנטנים לכודים בין מאות אנשים אובדי עצות. איזה מחזה מחריד.

המחדל איום. מעצבן. מרתיח. הרי כל אדם שעיניו בראשו הבין שיש בעיה עם החגיגה הזו, ושהסיכון הוא עצום. ועדיין המשיכו, כמו שקורה אצלנו תמיד, לסמוך על נסים ונפלאות. כבר שנים רבות שמתריעים על הסכנה שבעריכת הילולה המונית בהר מירון, והעניין לא נפתר. רשלנות, אוזלת יד, עסקנות תאבת בצע - כל תשובה מתאימה בהחלט.

העוצמה הפוליטית החרדית הופכת את ההתמודדות לנפיצה וכמעט בלתי אפשרית לטיפול, כך דיווחו מספר פרשנים. אולי. זה המשך ישיר של חוסר הסמכות הממשלתית שראינו בימי הקורונה, קבעו בערוץ אחר. יש פה קבוצה שעושה ככל העולה על רוחה. גם על חשבון הבריאות והביטחון האישי, פרשנו אחרים. ייתכן. זה מה שקורה כשאין משילות. כבר שנתיים שאנחנו פועלים על אדי שלטון, קבעו נוספים. גם זה אפשרי בהחלט. כולם חכמים ונבונים, ראויים להערכה ולקשב שלנו. ועדיין, הדיונים החלו להישמע מוזרים וחורקים לאוזניי, היות שטרם חלפה יממה מאז האסון. אפילו לא, בקושי 12 שעות עברו, וכבר החלו להתיז ראשים. מה זה להתיז, להטיס אותם לעזאזל.

האסון בהר מירון, סיקור מתוך חדשות 13 (צילום: צילום מסך מתוך חדשות 13)האסון בהר מירון, סיקור מתוך חדשות 13 (צילום: צילום מסך מתוך חדשות 13)


את השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה קצצו במהירות הסילון. פרשנים וצייצנים קרעו אותו לגזרים. גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו תלו על עץ גבוה בלי למצמץ, וכך את שר הפנים אריה דרעי, מפקדי המשטרה וכל מי שידוע או משוער שהוא קשור באופן כזה או אחר לאירוע. החיסול בוצע בכיכר העיר. מהר ויעיל. חת־שתיים. האחראים זוהו, הובאו ראיות, נערך המשפט, נקבע פסק הדין וטריבונל הערוצים, העיתונים ויצרני הדעה הוציאו את גזר הדין הנוקב לפועל.

ואני אומר, רגע. תנו לאירוע להסתיים. צריך קודם לזהות את המתים. הניחו למשפחות להתאבל ולכאוב. הבה נכבד את הנפטרים וננסה לעכל את גודל האסון הזה. ואז, בחלוף כמה ימים נתחיל בעבודה עיתונאית ופרשנית לגבי מה קרה ומי צריך לשאת באחריות. יהיה די והותר זמן להפנות אצבע מאשימה. כשפועלים מתוך הקישקע, כשהדם חם, שיקול הדעת הבריא מסתלק ויצר הנקם משתלט.

האסון בהר מירון, סיקור מתוך חדשות כאן 11 (צילום: צילום מסך, כאן 11)האסון בהר מירון, סיקור מתוך חדשות כאן 11 (צילום: צילום מסך, כאן 11)


תקשורת טובה ונבונה חייבת להיזהר ברגעים כאלה, אחרת היא תהפוך לגורם שכל מטרתו היא ריצוי ההמון. מכה אלימה ונמהרת היא לא מיטבית. התקשורת נדרשת לקחת את הזמן ולהפעיל שיקול דעת במקרה רגיש וטעון כזה, אחרת התוצאה היא, בשפת העם, ״חפלפ״. בדיוק אותו חפלפ שהוביל את האחראים לאשר את ההילולה במירון. אחד השיעורים שייתכן שרצוי להסיק מהאסון הזה הוא שכדאי לנסות לעשות דברים אחרת. לתכנן אירועים, להוציא אותם לפועל בקפידה וגם לבקר אסונות ומחדלים לאט ובקור רוח. אם לא, במה טובה התקשורת ממבצעי המחדל בעצמם? 