אנחנו חיים על פתחו של הר געש. בעצם, נכון יותר לומר סיר לחץ. בהר געש איננו יכולים לשלוט על ההתפרצות, מועדה ועוצמתה, בעוד בסיר לחץ ניתן לשחרר לחץ דרך השסתום. לחלופין, כמובן, ניתן להגביר את החום ובעקבותיו להעלות את הלחץ עד להתפרצות, וזו אכן הגיעה.

השילוב מגביר הלחץ של הרמדאן, אירועי שייח' ג'ראח, יום ירושלים, ריקוד הדגלים וההסתה מצד אבו מאזן - יצר התלקחות שהייתה צפויה מראש. התוכנית הראשונה של כניסת ריקוד הדגלים דרך שער שכם בואכה הרובע המוסלמי, מקום הידוע כנקודת עימות, היה בחזקת תחיבת אצבע לעין של ערביי ישראל. ואני שואל: מדוע לא היה אפשר לעדן, לווסת, להכיל כאן את רגשות הערבים, הכלה שאנו יודעים לעשות כל כך טוב כשמדובר בחמאס?

יאמרו המקטרגים, ובצדק, הר הבית קדוש לערבים וקדוש ליהודים, מדוע הם יכולים להתפלל בו ואנחנו לא? ובכן, התשובה היא שזה הסטטוס קוו, ואותו יש לכבד. יחד עם זאת, הפריעה לי ההתנהגות של חלק מערביי ישראל, שהחלו בפרעות בערים המעורבות, לוד, חיפה, רמלה, נצרת ויפו. העובדה שאדם בלוד ירה למוות בצעיר ערבי חורה לי, כמו גם התמונה שהראו בטלוויזיה כיצד ערבי ישראלי בלוד מטפס על עמוד במרכז העיר שעליו התנוסס דגל ישראל, משליך את הדגל ותולה במקומו את דגל פלסטין. ואין משטרה, ואין אכיפה, ויש הכלה.

ואם בהכלה עסקינן, באמת שהגיע הזמן שנפסיק להכיל את חמאס. כל שרי הביטחון וראש הממשלה טובים בהצהרות כמו "נחזיר את הביטחון לתושבי שדרות", "נמוטט את שלטון חמאס" - כולם מפזרים ססמאות חלולות, אבל מעבירים מסר כפול. מחד מחזקים את חמאס ומעבירים לו מזוודות כסף, ובכך מנרמלים אותו והופכים אותו ללגיטימי, ומאידך עושים סגר ומאיימים פקה־פקה. גם לחמאס וגם לנו ברור שאלה דיבורים בעלמא. כל זאת משום שאין מדיניות, ולכן מי שמכתיב את המציאות הוא ארגון הטרור שקובע את סדר היום, אומר ועושה, מממש את איומיו, ואנחנו מכילים. חמאס מחליט מתי תהיה שביתת נשק ואנחנו מכילים. אנחנו משדרים חולשה, וערביי עזה והשטחים רואים מי המכתיב ומי המכיל. זה שידור של אוזלת יד וחולשה שחייב להיפסק. 

לא די לפגוע בתשתיות, צריך לרסק אותן. צריך להרוג, במידת האפשר, את כלל מנהיגיו של חמאס, ולא אחד־אחד בכל סבב הסלמה. צריך לשבש את התוכניות של חמאס, לחנוק אותו כלכלית אפילו על חשבון רווחת התושבים המסכנים, שלבי נכמר כשאני נוכח במצוקתם. אבל יחד עם זאת, צריך להפסיק להכיל, להפסיק לוותר ולהכות בו מכה כזו שלא יוכל להתאושש, ואולי אז המרד נגדו יתחיל מתוכו.