לאחרונה מוזכר לעתים קרובות הנושא של תסמונת פוסט־טראומטית. זוהי הפרעה פסיכיאטרית, חרדתית, המתפתחת לאחר לקיחת חלק פעיל או צפייה בחוויה שבה נהרגו אנשים או שהיה חשש פן ייהרגו. עלול ללקות בה מי שחווה מצב שסיכן את חייו או את חיי קרוביו או שהיה קרוב להיות מעורב באסון, והחוויה הטראומטית יכולה להיות מלחמה, אלימות, תאונה קשה, מעשה שוד, תוקפנות, אונס, חטיפה או התעללות מכל סוג שהוא.

התסמונת באה לידי ביטוי בתסמינים שונים, בהם קשיי שינה, סיוטים, תחושת חזרה לטראומה, לתמונות, לצלילים, לטעמים ולריחות שהיו חלק ממנה. הנפגע חווה מתח נפשי, סף גירוי נמוך ונטייה להתפרצויות והתרגזויות. הוא עשוי לנסות להימנע מלחשוב על הטראומה, אך המחשבות חוזרות ונדחפות.

הנפגע עשוי לחוש שהוא חוזר שוב ושוב על האירוע. כל זה מתבטא בירידה במצב הרוח וביכולת לחוש אמפתיה ולהתאהב. יש נטייה להימנע מלהיות במצבים הדומים לאירוע הקשה, להימנע מלהגיע למקום האירוע או לפגוש אנשים שיכולים להזכיר אותו. תגובות הבהלה במצבים אלה קיצוניות. כל רעש עלול להקפיץ את הנפגע.

אנשים שחווים את התסמונת נוטים יותר לשימוש בסמים או לפיתוח התמכרויות אחרות, דיכאון, קשיי ריכוז ובעיות נפשיות וחברתיות נוספות, והם מתקשים בתפקוד היומיומי, וכל זאת אף שמבחוץ קשה יהיה לנחש שעובר עליהם משהו. כל אחד מאיתנו עלול ללקות בתסמונת פוסט־טראומטית, זה תלוי בעוצמת הדחק שאליו נהיה חשופים.

הנושא מוכר לי מקרוב, שכן במסגרת שירות המילואים שלי טיפלתי בתקופת מלחמת יום הכיפורים בחיילים שסבלו מהתסמונת. באנשים אלה יש לטפל, וככל שיקדימו כן ייטב. אנחנו מגדלים בארץ דור של ילדים בעוטף עזה וגם ביישובים אחרים, שאין לי כל ספק שחלקם יהיו - אם אינם עדיין - פוסט־טראומטיים, ואין מי שייתן מענה למצוקות שלהם.

לפי נתוני ער"ן, הרי שמתחילת המערכה בעזה התקבלו עשרת אלפים פניות לסיוע ואין מי שיטפל. שירותי בריאות הנפש הציבוריים קרסו ואינם מסוגלים לתת שירות, וללא שירות וטיפול המצב יחמיר.

ילדים ומבוגרים שמפחדים להתרחץ או להיכנס לשירותים שמא תישמע אזעקה והם לא יספיקו להגיע למרחב מוגן; ילדים שחזרו להרטיב בשנתם; כאלה שמסרבים לצאת מהממ"ד; ילדים שבציונים שלהם חלה הידרדרות - ייאלצו להמתין שנתיים עד שיקבלו מענה. זהו זלזול מחפיר בבריאותם.

מערכת הבריאות והעומדים בראשה חייבים להקצות במהירות את המשאבים כדי לתת מענה לכל מי שזקוק לכך. אם לא כן, כולנו נבכה על המצב הבלתי נסבל שאליו ייקלע חלק מהאוכלוסייה. המצב במדינה הוא שגרם לכך, ותקציב המדינה חייב לדאוג להם.