גם אם אכן תוקם ממשלה חדשה של גוש השינוי, בעיותיה של שיטת הבחירות הישראלית לכנסת ישראל נחשפו בכל חומרתן בארבעת סיבובי הבחירות האחרונים. מהבחינה הפוליטית ישראל חצויה לשניים. תנועת הליכוד ומפלגות הלוויין שלה, וממול הגוש הנגדי המקיף גם מפלגות ימין, גם מפלגות מרכז וגם מפלגות שמאל.
בתוך כל זאת ישנו הסירוב או ההיענות של מפלגות שמקורן בציבור הבוחרים מהמגזר הערבי לתמוך בגוש זה או בגוש אחר. ישנו מעין שוויון בין שני גושים, כשעל הפרק עומדת ההכרעה באשר להקמתה של ממשלה. לא צריך הוכחה נוספת כדי לומר לכולנו ששיטת הבחירות הנוהגת בישראל כשלה כישלון חרוץ.
מאז קום המדינה עלתה על הפרק תמיד שאלת שיטת הבחירות למוסדות השלטון המרכזיים, ונעשו גם ניסיונות רבים לשינוי השיטה, כאשר בשיא המיאוס הועבר בשנת 1992 חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה ששרד שלושה סיבובי בחירות. החוק בוטל, והמשבר הפוליטי בישראל הלך והחריף. הניגודים בין הגושים, על אף תזוזות של שתי מפלגות ימין, נשארו בעינם. קשה מאוד להבין איך עד היום לא קם כוח פוליטי אחראי המתמודד מחדש עם שינוי שיטת הבחירות שלנו בדומה למה שנעשה פעם בוועדת החוקה, חוק ומשפט בשנת 1990.
יש כאלה הסבורים ששיטת בחירות כשלעצמה אינה יכולה ליצור את השינוי, שכן הבעיה מקורה במבנה החברה עצמו ובפילוג הקיים בתוך החברה, בין שהוא אתני, אידיאולוגי או עדתי. חשיבה מסוג זה היא שגויה בעליל, שכן ההפך הוא הנכון. שיטת בחירות מעצבת את המבנה הפוליטי של המדינה. הדוגמאות הבולטות ביותר הן ארצות הברית ואנגליה.
בארצות הברית יש שתי מפלגות מובילות בלבד. באנגליה שלוש מפלגות מובילות בלבד. ובישראל הקטנה - 13 מפלגות פרי שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית. אם בארצות הברית או באנגליה היו מעתיקים את שיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל, בתוך זמן לא רב היו נולדות שם מפלגות רבות חדשות, שכן כל מפלגה העוברת את אחוז החסימה הייתה זוכה בייצוג ישיר בבית המחוקקים.
לאמיתו של דבר לפנינו ארבע אלטרנטיבות בלבד: האחת, להמשיך את השיטה הקיימת. השנייה, לחזור לבחירה ישירה של ראש הממשלה עם שינויים נחוצים, כאשר במקביל משאירים את הייצוג בכנסת לשיטת הבחירות היחסית. השלישית, לעבור לשיטת בחירות אזורית כמקובל בארצות הברית ובאנגליה. הרביעית, הקביעה שמי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר הוא אוטומטית מי שנבחר לכהן בתפקיד ראש הממשלה. בכל המקרים מי שנבחר להיות ראש הממשלה, אסור שכהונתו תהיה מותנית בהשגת רוב קואליציוני.
כל אימת שמציעים שינוי בשיטת הבחירות או בשיטת הממשל, כל מפלגה פוליטית מודדת את סיכוייה על פי השינוי המוצע. טבעי שכל מפלגה תאשר או תתנגד לשיטה מוצעת על פי סיכוייה להתחזק או להיחלש או חלילה להיעלם מהמפה הפוליטית. אך זוהי הבנה לא נכונה של המציאות הפוליטית.
שינוי בשיטת הבחירות מביא גם לשינוי במבנה המפה הפוליטית. לשם דוגמה: כאשר מפלגות יודעות שמי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר הוא זה שיכהן כראש הממשלה, הן יתאחדו למפלגה אחת כדי לסכל את סיכוייו של מי שנמצא במחנה הנגדי. דוגמה נוספת: אם עברנו לשיטת בחירות אזורית, ייאלצו חלק גדול מהמפלגות הקטנות והבינוניות להתאחד למפלגה אחת בתוך האזור, אחרת לא יהיה סיכוי לאף אחת מהן לקבל ייצוג מכוח ההצבעה באזור.
בסופו של תהליך, שיטת בחירות שונה לא תצמיח יתרון לגוש זה או לגוש אחר דווקא, אבל היא תאלץ איחוד של הגושים לכלל מפלגה רחבה, כאשר ההכרעה, בסופו של דבר, בתום מערכת בחירות, תהיה מהירה וברורה יותר ולא פרי של משא ומתן קואליציוני בלתי פוסק. הרי נוכחנו כיצד די בגחמה של אישיות פוליטית אחת כדי למנוע הקמת ממשלה ולסחוף אותנו לסיבוב בחירות נוסף. אסור שתתקיים שיטת בחירות המעניקה כוח כה רב לאדם בודד ומפקידה את גורל המדינה בידיו. אבל זה בדיוק המצב שיוצרת שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית המעניקה את כוח ההכרעה בידי חבר או חברת כנסת אחת.