אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון בין כתיבת שורות אלה לקריאתן, הרי שאפשר שבבית המפורסם שברחוב בלפור נערמים עתה ארגזי קרטון. על אחד כתוב: "ספרים", על אחר: "כלי מטבח" ואולי: "כוסות וויסקי של ביבי" או "ארון חדר שינה". אין דבר שנוא עליי יותר ממעבר דירה, כך שאני מניח שלו הייתי ראש ממשלה מכהן, הייתי עושה הכל כדי לשרוד עוד קדנציה בתפקיד כדי להימנע ממנו. לפחות מראש הממשלה בנימין נתניהו ייחסך ריח הסיגריה שמעשן המוביל, שהקדים לתפוס מקום בחניה, כמו גם ריח הזיעה החמצמץ שנדמה שהוא בילט־אין בחולצות המובילים, אפילו בשש בבוקר. בלאט.

עבור מחצית העם יהיה זה רגע של התרוממות רוח. יותר מכל מהלך מדיני, יותר מכל תמורה במדיניות הפנים או החוץ, יותר מכל שיפור כלכלי - הם חיכו לרגע הזה. אני לא יודע אם ההערצה לנתניהו מצד תומכיו תוסיף להתקיים עת לא יישא בתפקידו הרם. אני בטוח שמצד שונאיו יהיה מראה הפינוי - לא רק של נתניהו, אלא של משפחתו - בבחינת התגשמות של חלום. אנא אל תטעו, אין הקומץ משביע את הארי: חלק גדול מהם לא ינוח עד שיראה את נתניהו מאחורי סורג ובריח לאחר הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, שתדחק אותו באופן סופי ומוחלט מאפשרות של חזרה לציבוריות הישראלית.

לגנותם של אלה שתאוות נקם בלבם, בגין קשר דמיוני לרצח רבין בשעתו, אפשר לומר שהשנאה עיוורה אותם לחלוטין, הפכה אותם מאינדיבידואליסטים נבונים לעדר טיפש. הם כתמונת מראה של קיצוני הימין - שתמיד לעגו להם על שום אמונתם היוקדת, המכלה כל בדל של מחשבה הגיונית. להגנתם אפשר לומר שנתניהו עשה כל שלאל ידו כדי להוציאם מדעתם: הוא טען שהם "מ־פ־ח־ד־י־ם", לחש שהם "שכחו מה זה להיות יהודים", הטיל ספק בנאמנותם למדינה, הפך את המילה "שמאל" מתפיסה פוליטית לגיטימית למילת גנאי ואת המונח המחייב "אליטה" ממשהו שיש לשאוף אליו, לעלבון.

הגם שנותרו כמה אלמנטים אניגמטיים באישיותו, אפילו אחרי שנים ארוכות בעין הציבורית, אפשר להניח שלפחות במקרה הזה מה שהניע את נתניהו (שהיה יכול להיות בשר מבשרו של השמאל), להעדיף את השפלת יריביו על פני כל אינטרס אישי ולאומי, הוא די ברור: הוא נקם בהם את רמיסת כבוד אביו.

השליחות שנטל על עצמו הייתה טרגית. קודם כל עבורו - מי שעלול לאבד לא רק את מקום עבודתו אלא אף את חירותו. אין אדם שעיניו בראשו שלא יראה שנתניהו הסתבך בפלילים לא על שום מעשיו (הוא לא עשה שום דבר שלא עשו רבים מקודמיו) אלא על הדרך שבה עשה את מה שלכאורה עשה. על חוסר היכולת להרכין ראש בפני בני דור ההמשך של האליטה שהדירה את אביו מהאקדמיה, מה שהיה מחלץ אותו מכל אותן פרשות בנזיפה קלה, אולי עם קנס בצדה.

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", הרי שלפחות בעיניי, כל תפיסת העולם הפרוגרסיבית מוכרחה להתחיל בפתיחות. איך אפשר לדרוש מהזולת לגלות סובלנות כלפי מיעוטים, כלפי להט"ב, כלפי "האחר", אם אתה לא מוכן לקיים את הציווי העתיק של השיח החופשי שלפיו עליך להילחם דווקא עבור הזכות להשמיע את הדעות הכי מקוממות?

אני אומר זאת גם לאחר עיון עצוב בראיון שהעניק איתן פוקס, קולנוען ויוצר טלוויזיה מקומי, לעיתון שפעם יועד "לאנשים חושבים". פוקס הסביר שאינו מסוגל להכיל עוד, חברית ומקצועית, את השחקן אוהד קנולר בשל תמיכתו בנתניהו ובליכוד. לא הייתי נדרש לדברים אלמלא ייצגו ציבור שלם שפעם הייתי חלק ממנו. אני לא יודע אם בשמאל "שכחו מה זה להיות יהודים", אני די בטוח שהם שכחו מה זה להיות שמאלנים! לא רק ביחסים שבין אדם לחברו, אלא אפילו ברמה המדינית: תראו איך הם צוהלים על סיום כהונתו של ראש הממשלה הכי מתון זה שנים.

לא הסתרתי מעולם את העובדה שהצבעתי עבור יאיר לפיד. החזקתי ממנו מלכתחילה והתפעלתי מהתבונה הפוליטית שהפגין במעשה המרכבה של מה שכנראה יהיה ממשלה חדשה. יחד עם זאת, אני מציע לא לצהול ביום שבו תפליג משפחת נתניהו מערבה, מירושלים לקיסריה. אם לא בשם ההגינות, לפחות בשם הפרקטיקה.

בפוליטיקה הישראלית, שבה יאיר לפיד כבר מילא את תפקידו של אביו יוסף־טומי, ועמר בר־לב עומד להיכנס למשרד שפעם אייש אביו חיים, ויצחק הרצוג עומד להיכנס למשכן שבו גדל כבנו של חיים - אפשר בהחלט שמי שלא רצה את בנימין, עוד יקבל בעוד כמה שנים את יאיר, ממש כשם שמי שלא רצה את בנציון, קיבל את בנימין.

נשמע מופרך? אז למה היה נדמה לי שלרגע זיהיתי מבט מודאג בעיניכם?