ספרים הם עניין תרבותי מקובל ומכובד, וספרות יפה היא גולת הכותרת של תעשיית הספרים הגם שהיא הסחורה הכי פחות רלוונטית בשוק. ובצדק. ספרי מדע, בישול, היסטוריה, מסע וכו' עוסקים בעניינים ממשיים ואמיתיים, והציבור, בצדק, מעדיף אותם על פני הקלאסיקונים הגדולים ביותר. ובואו נודה על האמת: מדובר בטקסטים ארכאיים שזמנם עבר, וקורבנותיהם גוועו במהלך העלילה או הקריאה.

הלקחים האנושיים האוניברסליים שבאמתחתם (שלפתי את המילה הזו לכבוד שבוע הספר) הם כיום עניין לטורי עצות בערוצי מתבגרים או למחקרים מדעיים מבוססי פסיכולוגיה וסטטיסטיקה. תנודה רפה וענוגה של הרוח בערבי הנחל היא קטע שמסמל עצבות, לא? בשביל זה יש כיום מגוון של הסברים ברמה של הבנת התהליך הפנימי, ולגיבור או לגיבורה יש הרי היסטוריה שהכותב/ת אמורים להכיר, אז מה עושים שם ענפים נעים ברוח הנוגה?

שלא יהיה ספק: יש לקלאסיקונים שוק ער, הרגלי קריאה קשיחים ומעמד מכובד. שייקספיר לעולם יהיה עמוד התיכון באותו שוק ובאותה רקמה תרבותית שצורכת אותו. ועמוס עוז לעולם יהיה סיבה לדוקטורט ומתנה נאותה לבר מצווה או גירושים. הבעיה היא שהעולם של ימינו מספק בכל ערוץ תקשורת נון־סטופ סיפורים של דרמה וטרגדיה, צחוק ודמע, ברמה הדוקומנטרית הממשית שנוגעת איכשהו בעולם הגלובלי בכל אחד.

טקסטים שנכתבו לפני אפילו 50 שנה חייבים בהכרח להיות נחותים ברמת הבנת העולם והאדם, והם חסרי משמעות מול שפע הסיפורים האמיתיים המתגלגלים לפתחנו כל אימת שאנחנו פותחים ערוץ דיווח, לא חשוב באיזה נושא. פעלולי סגנון זה נחמד. ספרי מתח מעולים הם בידור מהנה, הרומן הרומנטי אמור להכמיר כל לב רגיש, אבל גורלה של הספרות היפה, כמו מוזיקה קלאסית, נחרץ להיות נישה ברמה של עיטורי בארוק.

יותר סממני שבט עם שוק מצטמצם מאשר תשובה תבונית לשאלות החיים והמוות. למעשה, בעיניי, סופרים הם בכלל אנשי מדע מתוסכלים, ובעיקר עצלים. נניח שהגיעו באמצעות מסע נפשי להארה, תובנה, חוויה או בשורה. מאחר שהם עצלים מכדי לחקור אותה כדי להבין במה מדובר, הם מתווכים אותה לקורא באמצעות "טקסטים ספרותיים", כלומר מעשיות מרתקות ומשעשעות, מכאיבות או מכמירות - מי פחות ומי יותר.

מי שתפס את האבסורד שבספרות בדרך "פואטית" הוא סופר ישראלי תמהוני משהו (במובן הלירי כמובן) בשם יואל הופמן, שכתב באחד מספריו: "אחרי המפץ הגדול שאי אפשר בכלל לשער אותו, והתקררות הכוכבים והמסע החרישי לתוך האפלה האינסופית, אדם נתקף בושה אם הוא כותב ספר... גם בימים שאחרי הבריאה, העופות, היונקים, אדם, אישה, כל זה - כן, אבל ספר?". או פנחס שדה שכתב: "כאשר אני קורא ספרים שפעם היו חשובים בעיניי אני נוכח עד כמה דלים הם, ואפילו הנבחרים והמעולים שבהם, מה הם בכלל ספרי מופת לעומת המציאות?".

המציאות היא ששבוע הספר הוא אירוע חברתי ומסחרי נחמד. בעיקר כאשר רובו הוא חלק מהתרבות החילונית שנאבקת נגד התרבות התורנית.