זה יום עצוב בשבילי. ממשלה רעה, תפורה בתפרים גסים, לטעמי, עומדת להיות מושבעת בכנסת. קווי היסוד שלה סותרים זה את זה; שלא לומר עמומים במתכוון. עקרונות יסוד שליוו את החזון הציוני מראשית דרכו, ערכים שבני דורי התחנכו עליהם, לא מופיעים שם. מה שכן, חלק ממרכיביה של אסופת הטלאים הזאת - והכוונה היא, כמובן, לחלק היהודי שבה - הם במוצהר פוסט־ציוניים, ואין דרך לטשטש עובדה זאת.
בד בבד, את המפלגה הערבית (רע”ם), שהיא חברה מלאה בקואליציה, אפשר להגדיר כתומכת במאבק המזוין שאותו מקדשת התנועה האסלאמית כנגד המדינה היהודית. למצער, ניתן לומר שהמפלגה הזאת מתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. היא רואה בערבים שאנחנו, משום מה, ממשיכים לכנות “ערביי ישראל”, חלק מהעם הפלסטיני – ולא ירחק היום שבו תעלה גם הדרישה להכרה בהם כמיעוט לאומי ובזכותם להתאחד עם המדינה הפלסטינית שתקום, חלילה, ביהודה ובשומרון. בשלב זה, אי אפשר יהיה כבר לעצור.
למעשה, ניתן להגיד שרוב מרכיביה של קואליציית השיסוי והביזוי הזאת – וכל ניסיון להציגה אחרת הוא, בעיניי, נלעג - רוצים לראות את המדינה היהודית הופכת למה שנקרא בפיהם ”מדינת כל אזרחיה”. כלומר, למדינה שליהודים אין בה כל יתרון; לישות מדינית ששוב אי אפשר יהיה לקרוא לה ביתו הלאומי של העם היהודי.
דוד בן־גוריון לא הכריז על הקמת מדינת כל אזרחיה. המונח “מדינה יהודית” הוזכר במפורש חמש פעמים במגילת העצמאות. הוא עמד איתן על רגליו באולם העצמאות והתעלם לחלוטין מהאיום שדבריו עלולים להצית אלימות ערבית. הוא גם לא הקשיב לאזהרות של נשיא ארצות הברית. הוא ידע שהעם היהודי הגיע לשעת האמת שלו. לארגוני ההגנה לא היו אז מטוסים מתוחכמים או צוללות שנבנו על פי מודלים מיוחדים; לצעירים ולצעירות שעמדו מול הפורעים הערבים היו בקושי רובים צ’כיים; וגם לא לכולם.
הערבים לא רצו להקים מדינה משלהם. כל מה שהם רצו אז הוא לטבוח ביהודים. מהומות הדמים גברו, וצבאות ערב פלשו ללב־לבה של המדינה שאך זה נולדה. אבל אז היינו אחרים. ראשי מערכת הביטחון לא חששו מהאיומים של ראשי הכנופיות. יישובים שמהם יצאו רוצחים פונו מיושביהם. העיר לוד התרוקנה מיושביה. גם יפו. וגם עכו.
הכפרים שהיו חלק מהעיר העברית הראשונה נהרסו עד דק. על שטחו של הכפר שייח’ מוניס נבנתה אוניברסיטה לתפארת. בבניין הראשון שהוקם על אדמת הכפר שיושביו נסו על נפשם למדתי משפטים. אני לא זוכר שאי מי מן המרצים המפוארים שלימדו שם, בהם שופטים בבית המשפט העליון, הוטרד מהעובדה הזאת או התייחס אליה. האמונה בצדקת הדרך הייתה בלב כולנו.
שנים חלפו מאז, והכל מתהפך עלינו לרעה. מלחמת העצמאות כאילו נפתחה מחדש, והרפיון ניכר בכל. מצעד הדגלים המסורתי שאמור לצעוד ברחובות ירושלים מתבטל בגלל איומים של ארגון טרור היושב ברצועת עזה. בערים מעורבות, עוד ביטוי מכובס, יהודים חוששים לחייהם. גרעינים תורניים מוגדרים כגורמים מתסיסים. בכבישי הנגב נוסעים היהודים בשיירות; ממש כמו ב־48’. יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה, אבל הדמעות חונקות את גרוני.