השר וקול אדוניו דוד אמסלם, המכונה "דודי", עמד על הדוכן, פניו אדומות ומזרות שנאה, תיעוב וזעם: "ממשלת שנאה", קרא לממשלה החדשה, לפני השבעתה. "ממשלת צפונבונים אשכנזים. מנסור עבאס המזרחי היחיד שם". מחוץ לעובדה שבממשלה החדשה יש כמה שרים ושרות ממוצא מזרחי, הרי שדבריו הם מכלול מייצג של שקרים, שנאה, הסתה, איוּם, טמטום ואיבוד עשתונות וקוהרנטיות, מכלול אופייני לשלטון נתניהו ומלוכדיו בשנים האחרונות, שהביא בסוף למפלתו.

את בנימין נתניהו הכרתי באמצעות הטלפון, ממרחק של ים ואוקיינוס, כשהיה שגריר ישראל באו"ם (1984־1988). הוא התנדב אז להיות גם מעין כתב גלי צה"ל בארגון הבינלאומי בניו יורק - ואני, אז אחד מעורכי החדשות והתוכנית בתחנה הצבאית, סיכמתי איתו נושאים לשיחה, הערתי הערות, ערכתי ושידרתי את שהקליט. לא היה לי קשר או היכרות קודמים איתו, ומכיוון שהקטבים הפוליטיים לא היו אז מחודדים מאוד והממשלה הייתה ממשלת שמיר־פרס המאחדת, ההקפדה העיתונאית על המדווח ועל דיווחו לא הייתה רבה. נתניהו של אז, שרק החל להתפרסם, היה יעיל וזמין ולא השתמש בדקות השידור שלו לתקוף מישהו מחוץ לאויבי ישראל שבעצרת.

ב־1986 פרסם עיתון "חדשות" ז"ל תסריט תחזיתי שכתבו חנן קריסטל, אתי חסיד ואילן כפיר, ולפיו בעוד עשר שנים, בבחירות 1996, יתייצבו זה מול זה נתניהו כיו"ר הליכוד (אז, כאמור, השגריר באו"ם) ואהוד ברק כיו"ר העבודה (אז אלוף פיקוד המרכז). הם קלעו כמעט בול: ההתמודדות בין השניים נערכה בבחירות 1999. אבל באותו ערב שבת שבו פורסמה התחזית ב"חדשות" ("תסריט דמיוני. חומר למחשבה", נכתב שם), השתתפנו בארוחת ערב בבית עורך "מעריב" דאז, עידו דיסנצ'יק, ובין המוזמנים היו, הפלא ופלא, שני המתמודדים לעתיד, ברק במדיו ונתניהו בחליפתו. כמובן שהתחזית הנ"ל נלחשה מפה לאוזן באירוע הנ"ל. לא נרשם שהמועמדים לעתיד שוחחו ביניהם באותו ערב, למרות שהכירו היטב זה את זה.

נתניהו גבר על פרס בבחירות 1996 על קוצו של אחוז ונוצח על ידי ברק בבחירות 1999. אחרי עשר שנים באופוזיציה והיותו שר בממשלת שרון, הרכיב ממשלת ימין על מלא ב־2009, למרות ש"קדימה" בראשות ציפי לבני זכתה במנדט אחד יותר בבחירות.

מאז הוא ראש הממשלה המאוד לא ממלכתי והכי שנוי במחלוקת. עם אילוצו לשחרר היום את כס ראש הממשלה ולעזוב עם מתרפסיו את השלטון, מיותר לשוב ולחשב את הטוב, הרע והנורא שהביא עלינו ב־15 שנות רה"מותו. עשרות מיליוני מילים נכתבו על כך, ועוד מיליון מילים נדפסות לסיכום פועלו ברגעים אלה ממש. שנים שאני כותב בעיתון זה ובאמצעי תקשורת אחרים את הערכותיי, כאזרח אכפתי, על נתניהו, שלטונו, אנשי דברו, מעשיו ומחדליו.

אני משוכנע שהאיש השנוא ביותר בישראל, שהוא גם האיש הנערץ ביותר בישראל (השנייה, לפי נרצעו, ד"ר אבישי בן־חיים; להבדיל מישראל הראשונה, האליטיסטית, העשירה, השמאלנית, הנצלנית, הגזענית והאשכנזית, לא כולל נתניהו), מהווה עדיין סיכון ממשי לשלטון החוק, לאחדות החברה הישראלית, לעמידותה בפני אתגרי העתיד ולמהותה הדמוקרטית; גם עכשיו, כשיעמוד בראש האופוזיציה ויתכנן פריימריז בזק לדחיקת מתחריו הרופסים בליכוד, ברקת ואדלשטיין; כשסביבתו המיידית והוא ממשיכים לתחזק את הפירוד, השנאה וההסתה, בניגוד לרוח הפיוס, ההכלה והממלכתיות שמנסה הממשלה החדשה לשדר. זה עוד לא הסוף שלי. זו תחילת הסוף שלכם, אומר נתניהו, בעצם, בניסיונו להראות שעדיין פגיעתו רעה ומחרחרת זדון.

ממשלה חדשה, אל תנסי להכיל אותו, כי זה יחול על ראשך. השתמשי בשנאתו כדי לחזק ולגבש את שיתוף הניגודים שבך ולתקן ולשקם את כל מה שהרס. בהצלחה.