לחיות או לחשוב: רצו הגורל ולוח השנה הגרגוריאני, ובחודש אחד אנחנו מציינים את אירועי הגאווה, שבוע הספר, אליפות העולם בכדורגל, החלפת נשיא המדינה, השבעת הממשלה החדשה ופירוק הזוגיות של יהודה לוי ושלומית מלכה.

גודש האירועים מכביד על האזרחים ויוצר מעמסה רגשית יוצאת דופן. כל אחד ומה שמרגש אותו. האחד מתמלא בשמחה מדוכני הספרים במתחמים השונים, האחר, לבו מנתר למראה מצעדים שבהם מתנוססים דגלי גאווה, השלישי אומר שירה לנבחרת הכדורגל האהודה, ומישהי, שכל כך חיכתה לממשלה החדשה, רצה ברינה וקופצת לבריכה.

יהודה לוי ושלומית מלכה, חיננית (צילום: יח''צ)יהודה לוי ושלומית מלכה, חיננית (צילום: יח''צ)

זהו חודש של התעלות הנפש, כל נפש - ומה שמזין אותה. נבחרות מנצחות, מפלגות מתאחדות, ספרים נמכרים כמו פיצוחים, וגברים ונשים גאים צועדים. "ואולי החיים הם נהר שאי אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה, או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת" (מתוך "מתכונים לאהבה ולרצח" של סאלי אנדרו).

ואולי גם אני גבר כזה. שמסתכל על הדברים מרחוק, שנותן להם לעבור, לזרום מולי, ואני עומד מנגד. החודש הזה, של סערות סוחפות, עליות ומורדות, מוצא אותי אדיש ובלתי מעורב. מה לי ולממשלה החדשה? לכל מי ששמח/עצוב/בדיכאון/בששון/זחוח/שפוף רוח, דע שאתה תמשיך לחיות את חייך בדיוק באותו אופן גם כשנחמן שי הוא שר התפוצות.

שום ניצחון או מפלה של מפלגה לא משנים את מהלך חיינו. לא לטוב ולא לרע. כל הפוליטיקאים (אוקיי, רובם) הם ציניים, תאבי כוח וכבוד, אוהבי שררה ותשומת לב. פעם הם עולים לשלטון ופעם מתנגדים לו. אני הדוד שצועק לטלוויזיה: זה שקרן, וזה שקרן, וזו שקרנית, וזה השקרן הגדול מכולם. וגם אף קבוצת כדורגל כבר לא מרגשת אותי. שחקני כדורגל צעירים רודפים אחרי כדור הכסף והתהילה, נמכרים ונקנים בין מועדונים בחלון העברות, וגם אם היו נשארים כל חייהם באותה נבחרת, גם אז אין לי עניין בהם. שינצחו, שיפסידו - לי זה כבר לא ישנה.

נפתלי בנט, ראש הממשלה המיועד, נואם במליאת הכנסת  (צילום: מרק ישראל סלם)נפתלי בנט, ראש הממשלה המיועד, נואם במליאת הכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)

אני לא מצליח להתרגש, כי אני כל הזמן חושב. ואולי זה מה שמפריע לי. "המחשבה הבלתי פוסקת היא מחסום ביני לבין החוויה. מרוב מחשבות אני מחמיץ את החוויות. מרוב מחשבות אני לא ממש חי" (מתוך "סוף הגוף", איל מגד).

עדיף לחיות מאשר לחשוב. לפעמים אני מצטער שאין לי קבוצה או מפלגה, שיכולתי לשמוח בשמחתן כאילו זו הייתה שמחתי. הלוואי ויכולתי לקפוץ מאושר מול האירועים, לשחרר צעקה לחלל. אבל אני רואה טלוויזיה עם שלט, לא עם רגש. האירועים עוברים לי ממול, והכל בעיניי הבל הבלים, הכל הבל. לא נרשמות אצלי תנודות בסופי משחקים או בהשבעות של ממשלות. הכל רגיל, ואין חדש תחת השמש.

גם ספרים אני כמעט לא קורא, הם הפכו אצלי לפריט דקורטיבי. ספרים עבים, ספרים יפים, ספרים בכריכה דקה, העיקר שיהיו מסודרים לפי צבעים, על איזו ספרייה. "מבחינתי ספרים שלא קוראים בהם הם כמו אנשים זרים. כל עוד לא החלפת איתם מילה, אין סיכוי שתתאכזבי. העטיפה שלהם, השם שלהם, מספיקים כדי לדמיין עולם ומלואו" (מתוך "עשתונות" של אופיר טושה גפלה).

אבל דווקא משבוע הגאווה, שהתרחב לחודש שלם של אהבה, קשה שלא להתרגש. לראות את פועלי העירייה תולים דגלים עם שישה צבעי הקשת על פנסי תאורה ברחובות העיר, זה ניצחון מדהים ומפעים. בהמון משפחות כבר מדקלמים "שכל אחד יעשה מה שבא לו", "אם טוב לך, טוב לנו". צעירים בישראל עברו לחיות בחוץ, באור, שמחים וגאים בעצמם ולא עושים עניין מנטייתם. אהבת נעורים אמיתית היא אהבה מרגשת, כזאת שזוכרים לכל החיים. "כמה מסוכנת ההתאהבות, היא לופתת אותך מבפנים, מחליפה את כל המנעולים ומאבדת את כל המפתחות" (מתוך "התשובות" מאת קת'רין לייסי).

לא משנה אם מתאהבים בגבר או באישה, המנעולים מתחלפים, ולמפתחות לא אכפת, הם תמיד הולכים לאיבוד, בלהט התשוקה. החודש הזה הוא חודש של ניצחונות ומפלות, אבל גם של שינויי הרגלים. גם במדינה ואולי גם שינויים אישיים. "כל שינוי אמיתי צריך לעורר בך בהתחלה פחד. אם אתה לא מפחד, זה לא שינוי אמיתי" (מתוך "הניקס" מאת נייתן היל).

*חלק מהציטוטים מתוך קבוצת "כן לציטוט".