על שולחננו נערמו רעיונות והגיגים שאנחנו מבקשים לשתף אתכם בהם. ראשית, התרגשנו לשמוע על הסרת חובת עטיית מסיכות בחללים סגורים. רבות חיכינו ליום הזה, כמו גם ליום שבו נוכל בשעה טובה להתנשק ללא חשש, בחסות החיסונים. כמו בימים ימימה. עם השפתיים. לא בהינד יד מרומז, אלא שפה אל מול שפה. כבר שכחנו כיצד מחמת הקורונה הארורה. ראוי לקיים סדנאות נשיקה לאלה מאיתנו ששוב אינם זוכרים כיצד מתקרבים אל אוהבינו.
בעניין אחר, לאחרונה קראנו קטע בעיתון, שלפיו “מחבלת ירתה בנשק ואיש ביטחון נטרל אותה”. כלומר, האם הוא הפך אותה לניטרלית בסכסוך הישראלי־פלסטיני? די לביטוי המוזר הזה “לנטרל”. עליו לחלוף מהעולם. המחבלת נורתה למוות או נפצעה. כך בדיוק. היא לא הפכה לניטרלית בסכסוך.
דבר נוסף שמטריד אותנו: כאשר אחדים מאיתנו מבקשים לדעת את תחושתו של האחר ביחס למעשה כזה או אחר, הם שואלים בקול גדול: איך זה מרגיש לך? מבחינתנו, זוהי דרך התנסחות שיש למגר. כיצד אתה חש? מהי תחושתך? כך יש לומר. עוד מילה נלוזה שהפכה לשגרה בשנים האחרונות היא “כאילו”. ה”כאילו” משתרבב כמעט לכל משפט שני בשפתנו, אך בעברית יש כן או לא. לא כאילו. ביטוי נוסף שמרגיז אותנו הוא זה: כאשר מישהו משוחח איתנו ומפליג בדיבור עד אינסוף, הוא מקפיד להשמיע מעת לעת ברצף הלשוני את המילה “בקיצור”. איזה קיצור? מדובר בהתארכות יתר.
אחת התלונות שלנו היא גם על מערכת המשפט בארצנו המתמשכת עד אין קץ. לא פעם משפט נפתח כאשר הנאשמים מסרקים את שיער ראשם הכהה ומסתיים כאשר הם נעים על הליכון ושיער ראשם מלבין כשלג. מרגע הגשת כתב האישום, דרך פתיחת המשפט, ההחלטה על פסק הדין וגזר הדין, ועד לערעורים שכל צד עשוי לבקש להגיש – עלולות לחלוף שנים ארוכות. כך נראה התהליך הכל כך אופייני למערכת המשפט המקרטעת בארצנו. גזר הדין הסופי ניתן לא פעם כאשר הנאשם מצמיד את מכשיר השמיעה לאוזנו על מנת לשמוע את ההחלטה הסופית. “במה מדובר?” ישאל את סנגורו, וזה ישיב כנראה במלמול: “מי זוכר?”
יכולנו להמשיך עוד. הרבה דוגמאות באמתחתנו. מדובר בסדרה שתימשך עוד שנים רבות. אם נזכור עד אז.