אין שינוי, וגם אם יהיה הוא יהיה לרעה

שינוי לא יהיה כאן; ואם יהיה, הוא יהיה, לטעמי, רק שינוי לרעה. הרגשתי בזה באופן הכי ברור כאשר צפיתי בהופעתו המביכה, בעיניי, של נפתלי בנט בנתב”ג על רקע ההתפרצות המתחדשת של הקורונה. סמכותיות לא הייתה שם. לעומת זאת, גמגומים היו שם לרוב - ואין להתפלא על כך. בנט לא נבחר בידי הציבור להיות ראש ממשלה. הוא סחט את התפקיד במהלך משא ומתן קואליציוני; מה שעושה אותו בפועל כעת למעין מזכיר של תאגיד רב־זרועות – תמנון, אם תרצו - כשלכל זרוע יש אינטרס משלה.

רואים את זה על כל צעד ושעל. שר המשפטים ממנה פרקליט מדינה שבעברו נרשמו אמירות מטרידות. האם למליאת הממשלה ניתנה ההזדמנות לשקול מינוי של אחר לתפקיד? נדמה שגדעון סער לא סופר אף אחד. שר החוץ הלך באותה דרך ומינה קונסול כללי בניו יורק, כאות הוקרה לאיש, אני מניח, על תרומתו בהפלת ממשלת גנץ־נתניהו. האם בירר תחילה מה עמדתו של “מזכיר התאגיד”?

שר הביטחון שולח את צה”ל להרוס מאחז של יהודים ביהודה ושומרון תוך ניצול חולשתו האינהרנטית של בנט. לבנט פשוט אין ברירה. הוא לא רוצה לאבד את אחיזתו בלשכת ראש הממשלה. לכן הוא גם מילא פיו מים, לדעתי, כשבכנסת התקיים פורום תחת הסיסמה “כיבוש או אפרטהייד”.
הבוקה והמבולקה רבה – וזאת רק ההתחלה. איש הישר בעיניו עושה. כל ראשי המפלגות אוחזים זה בגרונו של זה. לכל אחד מהם יש את חלקת אלוהים הקטנה שלו, ובה הוא עושה ככל העולה על רוחו; וזה רק הולך ונעשה גרוע מיום ליום. אין החלטות ממשלה. יש תכתיבים של ראשי המפלגות.

שר האוצר, לדוגמה, רוקם תוכניות כלכליות, שאין בינן לבין “תוכנית סינגפור” של בנט דבר וחצי דבר, ושר הבריאות מבקש להטיל קנסות על ילדים מעל גיל 12 שנסעו עם הוריהם לארצות “אדומות”. ועוד לא אמרתי כלום על השלב שבו יהיה צורך אמיתי לקבל החלטות הרות גורל.
יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי שמח לאידה של הקואליציה המוזרה הזאת; לא כאשר הדברים נוגעים לעצם קיומנו כאן.

יש שיגידו שלא כל ראשי הממשלה שלנו היו כריזמטיים; וזה נכון. אבל הזמנים הם אחרים. בשלב מסוים יהיה מי שיצטרך להכריע - וזה לא יכול להיות בנט. אין לו את הסמכותיות. אין לו את היכולת האינטלקטואלית. רק שבועיים חלפו, והכל נראה לא טוב. גורמים אנטי־ציוניים השתלטו על המערכת השלטונית, וללא המסד הציוני שלה, למדינת ישראל אין זכות קיום.