לפני כמה שבועות הזמינו אותי להשתתף בחוויה אקסטרימית ספורטיבית, שמטרתה הייתה העצמה נשית. אני מיד אומרת כן כשמזמינים אותי לאירועים כאלו. לא כי אני חושבת שאני איזו אושיה משפיענית גדולה, אלא משום שהמסע שלי בחיים היה כל כך פתלתל ולא מובן מאליו, שאני תמיד שמחה לתפוס בכל הזדמנות מיקרופון ולספר לכל הילדות הלא מקובלות שחושבות שהן לוזריות שיום יבואו וגם להן יהיו המון חברים והן יצליחו להגשים חלומות, גם אם זה נראה להן בלתי אפשרי.
"הכי חשוב לפעול בלי אגו", אני אומרת לנשים ולבנות שמביטות בי מספרת על הדרך שבה צלחתי את כל הכישלונות והסירובים שקיבלתי בחיי, והיו הרבה. אני מאמינה לעצמי כשאני אומרת שזו לא התוצאה אלא המסע, ושבסופו של דבר כשמביטים על הדרך שעברנו, אפשר להבין איך הפאזל מתחבר. ואז, כששאלו אותי אם אני מוכנה לצאת לאתגר, מיד התרברבתי שהכל כבר קטן עליי בחיים האלה. איזה יופי, לדבר למדתי.
חצי שעה אחר כך אני מוצאת את עצמי על קיר טיפוס אימתני בגני התערוכה בתל אביב. מתקן נינג'ה ייחודי, שרק שעה קודם לכן טיפסו עליו בקלילות ילדים וילדות חסרי פחד. "זה בטיחותי לחלוטין", אומרת המדריכה, תוך שהיא בודקת שהצלחתי להבין איך סוגרים את ידיות האבטחה.
אני מביטה על הילדים ועל שותפותיי שעומדות לצדי, מרוגשות ומוכנות לצאת לדרך, ויודעת שאוכל לצלוח בקלות את המסע הזה בעצמי. אלא שאז אני עולה לתחנה הראשונה, שדורשת ממני לצעוד על חבל דק ונתקפת בפיק ברכיים. הגוף שלי קופא. מפתיע, כי המתקן לא גבוה מדי, ולא באמת מסוכן. אני לא מצליחה להבין כמה גדול הפער בין המחשבה על היכולת שלי לבצע לבין הביצוע בפועל.
הקיפאון על מתקן הטיפוס הזכיר לי שלפני כמעט שני עשורים, בעידן שבו היו לי חלומות אחרים, נבחנתי באחד התיאטראות למחזמר "עלובי החיים". הייתי שחקנית ורקדנית שיודעת לשיר. ארסנל בוחנים גדול היה שם, בהם המעבד המוזיקלי הידוע אלדד שרים ועוד דמויות מרכזיות מעולם הבמה. עמדתי בפניהם, ואז, למרות ההכנות הרבות שעשיתי, לא יצא לי קול.
היושבים לשולחן הביטו עליי בתדהמה, ואני הבטתי עליהם בחזרה, חשה מערבולת רגשית, כמו נסיעה במהירות אדירה ברכבת הרים ומבינה שלפעמים יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין חלומות למציאות, גם אם קשה להודות בכך.
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך.
בינתיים, עדיין על מתקן הטיפוס, אני עדיין לא מצליחה לזוז. לא להתקדם וגם לא לחזור על צעדיי. תקועה בלימבו בין שמיים לארץ, מבינה שאם כבר לנוע, אז עדיף להתקדם למקום שלא היית בו מאשר לחזור לאחור. הצלם שמתעד הכל בווידיאו מלמטה, מחכה. בהתחלה הוא עודד אותי, אמר שזה לא מפחיד ושאני לא אפול, ואחר כך הרפה ורק המתין לרגע שבו אעשה את הצעד הראשון.
50 נשים נוספות שלקחו חלק באירוע עושות בקלות רבה את מה שנראה לי בלתי אפשרי. כך לפחות זה נראה לי. תמיד זה נראה כך מבחוץ. ואני? איך שוב אני מאחור, אני שואלת את עצמי. מנסה להבין מה קרה שהפחד הזה לעשות צעד מחוץ לאזור הנוחות שלי שוב חוזר לחיי, שוב מפריע לי להתקדם.
בזמן שאני תוהה בשאלה, עוברת מולי מישהי עם חצי גוף באוויר, כשהיא לובשת חולצה שעליה כיתוב באנגלית, שהצלחתי לקרוא תוך כדי מעוף: "המכשול היחידי שלך הוא את עצמך". הנה שוב אני מוצאת את עצמי, כמו פעמים רבות בחיים האלה, בתוך סצינה קלישאתית שנראה כאילו לקוחה מסרט שמבוסס על ספרי עזרה עצמית.
אלא שבניגוד לסרטים שיש בהם סוף טוב והגיבורה, שמבינה שהיא המכשול של עצמה, לוקחת נשימה עמוקה, מטפסת על הסולם ומנצחת את הפחד - החלטתי שאני מוותרת. אני יודעת שזה סוף מאכזב לסיפור. אבל אמרתי "בלי אגו", אז בלי אגו אני גם אכשל.
הסרטון הזה טרם שודר. במקרה שתיתקלו בו ברשתות, אני רק רוצה שתדעו שגם אם אני נראית גיבורת־על מעצימה, כשלתי במשימה לעשות את הצעד החוצה מאזור הנוחות שלי. אולי על הדרך למדתי להתייחס לחוסר היכולת שלי בתחומים מסוימים קצת יותר בסלחנות. זה לא אומר שלא אנסה שוב לצעוד במקום הכי מפחיד שלי. אני רק עוד לא יודעת מתי.