תומכי הקמת המדינה ה"פלסטינית" לצד מדינת ישראל מתרצים תמיכתם זו בכך שרק היפרדות מ"העם הפלסטיני" תבטיח את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית. אחרת נאבד את הרוב היהודי, ונהיה למדינה דו־לאומית.
רבות כבר נכתב על האיוולת המדינית והלאומית שבתוכנית. אבל לצורך הדיון נקבל לרגע גם את הנחות היסוד של השמאל הציוני וגם את הפתרון שלו. בבסיסן מונח לכאורה הרצון לקיים את ישראל כמדינה יהודית. שאיפה ראויה, אך אם באמת ובתמים זו משאת נפשם - הרצון הזה היה אמור להיות מגובה בצעדים מעשיים, חינוכיים, כלכליים והתיישבותיים, שכולם אמורים לשרת את מטרת־העל: ביצורה של ישראל כמדינה יהודית.
דמותה היהודית של המדינה אינה יכולה להיות מושתתת רק על ריכוז של הרבה כרומוזומים ממוצא יהודי במקום אחד. בפולין היו, בניו יורק עדיין יש - מיליוני יהודים. והן לא הפכו ל"יהודיות". הפרהסיה הציבורית, חוקי המדינה, סמליה, התכנים במערכת החינוך שלה - כל אלו אמורים לאפיין אותה כמדינה יהודית. וכידוע - אף שיש שוליים הזויים של שמאל אנטי־ציוני שמתכחשים לכך - יהדות היא סגסוגת של דת ולאום שאין להפריד ביניהם.
ולפיכך ניתן היה לצפות כי דווקא השמאל הישראלי, הרוצה להקים מדינה פלסטינית כדי לשמור על הרוב היהודי - יתנגד לכל אזרוח של מסתננים מאפריקה, ערבים ממזרח ירושלים, או שב"חים מעזה או משכם בתחפושת של "איחוד משפחות", אבל המצב כידוע הוא הפוך. בשם הדמוקרטיה הם נאבקים כדי להוסיף מאות אלפי ערבים ואפריקאים על אזרחי ישראל, ולמעשה - כדי להקטין את הרוב היהודי במדינה.
כך ממש ניתן היה לצפות כי אותם גופי שמאל ייאבקו על חינוך יהודי לילדי ישראל. כי השירה העברית - גם של החילונים - לא החלה ברחל או בטשרניחובסקי. הספרות הישראלית של עמוס עוז ודויד גרוסמן היא רק הנדבך העליון בכותל עצום הממדים שנדבכי היסוד שלו הם ספר בראשית, שיר השירים ואבן גבירול. הם מתכחשים ליהודה הלוי ולרמב"ם כי הם "לאומיים" מדי. כל אלו הרוצים לתת את לבה של ארץ ישראל לערבים בשם "דמותה היהודית של מדינת ישראל" - צורחים "הדתה" כשמלמדים את ילדיהם על מתן תורה במעמד הר סיני.
הצו "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" ניתן לעם היהודי לפני 3,500 שנה. במערות המפלט במדבר יהודה שבהן הסתתרו המורדים נגד רומי לפני 2,000 שנה נמצאו תפילין. אותן תפילין ממש. אות באות הניחו יהודים באושוויץ. אבל עמותות שמאל וחילונים אדוקים מתנגדים לכך שילדי ישראל ילמדו מה הן תפילין. או חלילה ייגעו בהן. שמא "יחזרו בתשובה", ר"ל. "היהדות" שלהם היא תצרף חלקי, חסר שורשים רדוד ומלאכותי. אם ילדיהם יירדו מהארץ - כבר לא יהיו להם נכדים יהודים. העיקר שהם רוצים "מדינה פלסטינית" כדי לשמור על מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".
עמותות חילוניות נאבקות כדי לאפשר הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח (ובג"ץ כבר הורה כך) ועתה - גם כדי להכניס חמץ לבסיסי צה"ל. כל סממן יהודי המאפיין את ישראל הוא לצנינים בעיניהם. רובם משתייכים לשמאל הפוסט־ציוני, אך יש בהם להבנתי גם "אנשי ימין", ששונאים ערבים בה במידה שהם שונאים דתיים. רחמיי נתונים להם. אין הם מבינים שכאשר הם עוקרים את דמותה היהודית של המדינה הם סוללים את הדרך להפיכתה למדינת כל אזרחיה או מדינה דו־לאומית. אין הם רוצים בכך, אך שנאתם לדת ולדתיים חזקה מהגיונם.
# # #
לפני 11 שנה החליטה ממשלת ישראל על מתווה להעצמת תשתיות המורשת הלאומית, "באמצעות השקעה ממשלתית בשיקום ושימור נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים, המביאים לידי ביטוי את המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו... המעידים על הזיקה בין עם ישראל וארץ ישראל, שהעצמתם תורמת לחיזוק התודעה, הגאווה והחיוניות הלאומית".
תחילה נקבעה רשימה של מאה אתרי מורשת כאלו, ומאות מיליונים הושקעו בהם בעשור האחרון. עמותות שמאל ישראלי (זוכרים? לב הארץ לערבים כדי לשמור על "יהדותה" של ישראל) התנגדו בלי הנד עפעף לצירופם לרשימה של אתרי מורשת מרכזיים של העם היהודי כמו קבר רחל, מערת המכפלה או הר הבית, והכל בשם "היהדות" של מדינת ישראל. לו הצביעות הייתה מחלה ממארת - איש מהם לא היה נותר היום בחיים.
הערבים לא גמגמו ולא היססו, וגופי או"ם אנטישמיים וצבועים הגדירו למשל את מערת המכפלה כ"אתר מורשת פלסטיני". לא שמעתי שמץ גינוי מצד צבועי השמאל נגד ה"ניכוס התרבותי" הזה. כי לא דמותה "היהודית" של ישראל בראש מעייניהם - אלא חיזוק אויביה ומחיקת דמותה. ולכן לא היססו אותם צבועים חורשי רע, למשל עמותת עמק שווה, ועתרו לאחרונה לבג"ץ נגד המשרד לירושלים ומורשת כיוון שאינו מתקצב "אתרי מורשת ערביים"... ברור שלא "היהדות" של מדינת ישראל מטרידה אותם אלא הרצון להפוך את מדינת ישראל למדינה דו־לאומית.
יפה ענה השר אלקין לשונאי ישראל אלו: המשרד מממן את שימור "המורשת הלאומית של עם ישראל בארצו, ואינו מתקצב אתרי מורשת של ציבורים אחרים. משרדי ממשלה אחרים מתקצבים אתרי מורשת של מיעוטים".
באוניברסיטה העברית בירושלים לומדים כ־21 אלף סטודנטים. רובם יהודים. בין היהודים - סטודנטיות וסטודנטים דתיים רבים. מאות מהם - חרדים. מתוך היענות לבקשות רבות של הסטודנטים הדתיים החליטה אגודת הסטודנטים כי באירועים שמקיימת האגודה תתאפשר הפרדה מגדרית.
כלומר: יהיה מתחם מרכזי שבו יתערבו בשמחה זכרים ונקבות, אבל בצד תוגדר גם רחבה תחומה ביריעות בד שבה יוכלו בנות דתיות, על פי בחירתן כמובן, לרקוד בלי להתערבב, ובנים דתיים יוכלו גם הם לפזז בלי לעבור על אמונתם. החלטה ראויה. אלא ששלטונות האוניברסיטה, הנשבעים בשם הפלורליזם וההכלה ו"האחר" וכל הבבל"ת - נזעקו. כי ראו בהפרדה כזו - אף שהיא באה לבקשת הדתיים ולא נכפתה עליהם חלילה - הדרה פסולה.
הרצון החופשי של הסטודנטיות הדתיות לנהוג כיהודיות נרמס ברגלי הליברלים הללו ששונאים דת ודתיים, אבל לא יודו בכך, והם מתחבאים מאחרי הערכים שלהם - הגוברים תמיד על ערכי האחר והשונה, אם הוא יהודי דתי. הרי אם היו הסטודנטים הערבים מבקשים כי יוקצה להם מתחם נפרד לתפילה באירועים - היו מנשקים את שטיחי התפילה שלהם ומאשרים את בקשתם. כי "הליברלים" הללו מן השמאל הפוסט־ציוני מבקשים להתנתק לחלוטין מדמותה היהודית של ישראל. ומבקשים שזו תהיה חסרת זהות לאומית, או דו־לאומית במקרה הרע יותר.
הנה כי כן, כשקורעים את המסיכה הדמוגרפית מעל פרצופי השמאל, מתגלה מאחוריה דמותם של מי שאינם רוצים באמת במדינה יהודית. הם רוצים להיות בני לאום שאינו קיים: "הלאום הישראלי", ואזרחי מדינה דו־לאומית.