הכותרת בניו יורק טיימס מאתמול, "נפילתה של אפגניסטן עלולה לערער עור יותר את אמינותה של ארה"ב בעולם", היתה תגובה טבעית ומובנת לקריסתה של אפגניסטן, מדינה שארה"ב נוכחת צבאית ומעורבת פוליטית בענייניה הפנימיים זה 20 שנה. 

תגובה דומה, שקיבלה תוספת חיזוק לנוכח הדיווחים שכוחות הטליבאן כבר כבשו את פאתי הבירה קאבול, רווחת ומקובלת גם בבירות מעצמות מערב וארצות מרכזיות הנחשבות לידידותיה של ארה"ב. האמת היא שההערכות והפרשנויות המשווקות באמצעי התקשורת בעולם הטוענות ומתארות את ארה"ב כאשמה בקריסת השלטון באפגניסטן ואחראית להשתלטות הטליבאן הן שגויות, ומבטאות חיפוש ומציאת שעיר לעזעזל לכשלון הקהילה הבינלאומית בטיפול במשברים פנימיים-מקומיים ואיזוריים שאחדים מם גלשו לסכסוכים מזויינים וקטלניים.

זהו כשלון שקורה, מתרחש ואפילו מתעצם בשורה ארוכה של מדינות: סוריה, לבנון, לוב, תימן ולאחרונה – וונצואלה, קובה. התגובה הרווחת שקריסת אפגניסטן מערערת את האימון בארה"ב בעולם, מעידה בעצם על התפתחות הפוכה, חיובית. העולם מתחיל מחדש לראות בארה"ב מעצמת-על שיכולה, צריכה, חייבת ומוכשרת לטפל ולעשות משהו מול וכלפי משברים וסכסוכים פנימיים המאיימים על היציבות והשלום בעולם.

חיילים אמריקאים באפגניסטן (צילום: רויטרס)חיילים אמריקאים באפגניסטן (צילום: רויטרס)


מי שקיבל לראשונה את ההחלטה לסגת מאפגניסטן היה הנשיא הקודם דונלד טראמפ. כמו החלטות אחרות שלו, הוא לא ידע, לא רצה ולא הבין איך לבצע וליישם אותן מעשית. אם דונלד טראמפ היה היום נשיא, נסיגה מאולצת של ארה"ב מאפגניסטן לא היתה מעוררת ביקורת והאשמות נגד ארה"ב. הנסיגה היתה מעוררת לעג, צחוק ושמחה לאיד לארה"ב ולבית הלבן.

"המעורבות הצבאית באפגניסטן היא תוצאה של החלטות ומדיניות של נשיא רפובליקני ותמיכה נלהבת של בכירים רפובליקנים. עכשיו הם לא מתביישים ותוקפים את ביידן", טען אמש פרשן בערוץ ציבורי בניו יורק.

בחירתו לנשיא של ג'ו ביידן עוררה ויצרה בזירה הבינלאומית תקווה וצפיות לשיקום מעמדה של ארה'ב כמעצמת-על וחידוש יוקרתה כגורם משפיע ומוביל בעולם. מי שמתמצא ומודע לעברו של ג'ו ביידן כסנאטור וכסגן נשיא, צריך לזכור כי בדיוק מהלך כמו נסיגה מאפגניסטןהוא יישום מעשי של מדיניות, של גישה, של פילוסופיה מדינית שמאפיינות אותו, מאז התחיל את הקריירה הפוליטית שלו.

ג'ו ביידן קרא לנסיגה מאפגניסטן עוד בשנת 2005. (בשנת 2009 היה ביידן מהתנגדים היחידים להתערבות צבאית בעיראק) הוא זכור כאחד הפוליטיקאים האמריקאים הראשונים שתבעו נסיגה מאפגניסטן. אך כסגן נשיא לברק אובמה לא שמעו לו. קרוב ל-2,500 חיילים אמריקאים נהרגו באפגניסטן ולמעלה מ-20 אלף נפצעו. המעורבות האמריקאית באפגניסטן עלתה לאוצר האמריקאי כטריליון דולר. מה שהמעורבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן לא הצליחה להשיג והיה לה מלכתחילה סיכוי קטן מאוד להשיג -  הוא את חיסול השחיתות הפוליטית בקאבול האוכלת ומכלה את המדינה ואת אוכלוסיותה האומללה מזה עשרות שנים.

גם ההשקעה האמריקאית במאמץ להקים, לאמן ולהכין צבא פאקיסטני יעיל ומסוגל לבלום את הטליבן, לא הניבה את התוצאה והמטרה שהאמריקאים ציפו. "כמו הפוליטיקאים המושחתים, גם הקצינים שהאמריקאים אימנו היו מושחתים", אמר סגן ראש משלחת מערבית באו"ם בתידרוך סגור. הנשיא ביידן בעצמו התייחס לכשלון המנהיגות המקומית באפגניסטן והאשים את הממשלה והצבא.

בתשובה לשאלה האם הוא איננו מתחרט על החלטתו לסגת מאפגניסטן, השיב ביידן: "מנהיגים באפגניסטן, הם שהיו צריכים להתלכד, להילחם למען האומה שלהם".

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

שגרירים ודיפלומטים בכירים במטה האו"ם בניו יורק מודאגים מההשלכות העלולות להיווצר בהיקף איזורי מהשתלטות הטליבאן על אפגניסטן. רוסיה עדיין לא הגיבה רשמית. גם סין שומרת בינתיים על שתיקה. אבל אפגניסטן איננה המדינה, המקום היחידי שהמתרחש והמתחולל בתחומם הם מקור לדאגה. חמור יותר, הוכחה לחולשה, להיעדר היכולת, לאפס מעשה במטרה לפעול, לבלום הסלמה, לעצור שפיכות דמים והרג אזרחים.

בבית הדין הבינלאומי בהאג מוכנים תיקים עבי כרס, האוצרים הוכחות מצולמות, מתועדות, סרטוני עדויות נגד משטרו של באשר אסד. הוכחות למעשים המוגדרים כפשע נגד העם והאנושות, צילומים של אזרחים, נשים וילדים, שהומתו בעינויים על ידי המשטרה החשאית בסוריה. לפי הצילומים, לחלק מהמתים נעקרו עיניהם לפני שהומתו. אבל בית הדין לא יכול לנקוט צעדים משפטיים נגד שליט סוריה.

ולדימיר פוטין, בשאר אל אסד (צילום: רויטרס)ולדימיר פוטין, בשאר אל אסד (צילום: רויטרס)


רוסיה מונעת ומסכלת באופן עקבי ועקשני כל יוזמה ומהלך נגד סוריה. "המצב הפנימי בלבנון לא כל כך פחות חמור ומסוכן מזה שמתפתח באפגניסטן", אמר סגן ראש המשלחת בתידרוך הסגור. "ולא עושים כלום. גם בארצות כמו קובה, וונצואלה מיליוני אזרחים סובלים מחוסר מזון, תרופות ומצרכים בסיסיים". הדובר, דיפלומט מוערך מאוד, לא אמר זאת במפורש. אבל בקרב הנוכחים אפשר היה לחוש את התסכול, הדכדוך מהתגובה הרווחת, הנוחה והמפתה – ארה"ב אשמה.