אשתי פחדנית. לפחות זה מה שהיא נוהגת לספר על עצמה, כמעט בכל הזדמנות. הדברים שהכי מלחיצים אותה הם ג'וקים וגבהים, לאו דווקא בסדר הזה. כשחרק זוחל על רצפת ביתנו, היא הופכת באחת מאישה אסרטיבית וחזקה לפליטה שנסה על נפשה.

פעם, כשהסירה את משקפי הראייה שלה, חמדתי לצון: תפסתי פיסת עוגיית שוקולד חומה, הכרזתי שמדובר בתיקן ורדפתי אחריה בכל הבית בטענה זדונית שמדובר בגווייה שלו. הצעקות שנשמעו מכיוונה הרעידו את השכונה. חלק מהשכנים דפקו על הדלת לראות אם הכל בסדר. אחד מהם סיפר אחר כך ששקל להזמין משטרה. אותי זה הצחיק. בסיכומו של דבר, המהתלה עלתה לי בשבועות ארוכים של גלות ספה. אני מניח שאם יגיע יום שבו תפגוש ג'וק בדיוק ברגע שתגיע לפסגתו של הר שנישא עד לשמיים, ההיסטריה תגיע לשיאים חסרי תקדים.

הבת הבכורה שלנו, לעומת זאת, עשתה רושם של יצור אמיץ מאוד. כך לפחות היה עד לשבועות האחרונים. כשאנחנו בגן משחקים, היא אוהבת להתנדנד בגבהים ודורשת לנסוק אל על, עד למחוזות שקצת מלחיצים אותי. הליך דומה מתרחש כשמגיעים למגלשות המפותלות והתלולות בגינה. הילדה מזנקת וקופצת ללא מעצורים ומורא. מיכאלה גם לא נבוכה בסיטואציות חברתיות מרובות משתתפים. תנו לה קהל, והכוכבת זורחת. משתלטת על השיחה ועומדת על דעתה.

לאחרונה למדתי שבתום תקופת הסתגלות קלה היא אפילו התרגלה, עד כדי אדישות, לרמשים שמגיעים לבקר מדי פעם במחוזותינו. אבל השבוע נרשמו סדקים ראשונים בחומת קור הרוח, כשהלילה והחושך הפכו להיות אויבים מושבעים שלה. ובפרט הירח והכוכבים.

באחד הערבים, ממש משום מקום, היא הביטה לעבר החלון ולפתע רצה בבהלה לכיווני תוך שהיא קוראת בשיבוש אותיות: "אני מחפדת מהירח". זה היה הרגע הראשון שבו ציינה שהיא מפחדת באופן מוחשי ממשהו. כשביקשתי להבין מה הסיבה, נעניתי במשיכת כתפיים. ניסיתי לפייס ולהרגיע אותה. הסברתי לה שגרמי השמיים שומרים עלינו ביום ובליל ואף הפניתי את תשומת לבה לספר שאנחנו קוראים מדי ערב לפני השינה, "תפילילה" שמו, שבו הירח מוצג כאלמנט חיובי ביותר. ועדיין, החשש לא התפוגג.

בדור שלי, ההורים לא מפחידים ולא מעמיסים על הילדים. בעבר הנוהג היה אחר - הפליקו, צעקו והענישו את הקטנים בלי חשבון. חגורות וכפכפים נחשבו לנשק קונבנציונלי בדרך לחינוך נאות. גם סיפורי אימה על אבוללה כזה או אחר לא נחסכו מאיתנו. כשהייתי קטן, סבתא שלי הבהילה לי את הנשמה כשאמרה שאסור להצביע על הירח, כי זה עושה יבלות על האצבעות ועלול לגרום לעיוות. בכלל, לסבתי, שגדלה בשכונה אדוקה בירושלים של פעם, היו אינסוף אמונות תפלות שהפחידו אותי לאללה ודי השפיעו עליי. עד היום אני שומר את היד צמוד לגוף, כדי שחס וחלילה גפיי העליונות לא יתעקמו, יורק בטקסיות כשעובר חתול שחור ודופק על עץ בכל הזדמנות.

את הבת שלי ניסיתי להשאיר מחוץ למעגל הזה, ולכן אין לי מושג מאיפה הגיע הפחד. בכל מקרה, היא לא לבד. עמוק־עמוק בתוכי אני עדיין די מבוהל בשעות החושך. אפילו ממרום גילי אני מעדיף אור יום ושונא להיות לבד בלילה האפל. כשהייתי קטן, שדים, רוחות ושאר מפלצות מילאו את דמיוני. ולכן, כשהקטנה מבקשת שאשב לצדה עד שתירדם, אני מיד מנצל את ההזדמנות ונדחק לצדה במיטה הקטנה שלה, בשבילה ובאותה המידה בשבילי.

או אז מתפתחת תחרות, מי נרדם ראשון - האבא או הבת. המאבק קשה ובסופו אחד מאיתנו נוחר. מה שבטוח, יחד נעים ומרגיע. לפחות עד שכל הפחדים שלה ושלי, משלל מרעין בישין, יתפוגגו. עכשיו החשש הכי גדול שלי הוא שתתבגר ותעיף אותי מהחדר לטובת פרטיות של מתבגרת, כי אז אצטרך לפחד מהחושך לבד.