ראש הממשלה נפתלי בנט ייפגש השבוע עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. ברם, שלא כמתוכנן, סדר היום יושפע בוודאי מהצל הכבד של הקריסה האמריקאית באפגניסטן, ויש להניח שענייני ישראל הם לא בדיוק בראש של ביידן עכשיו. כפי שכתבו הפרשנים בתקשורת: אמינות ארצות הברית נפגעה, הן מול ידידיה והן מול יריביה כמו סין ורוסיה, ועניינית צריך להוסיף את איראן לרשימה אף שארצות הברית טרם החליטה אם היא אויבת או שותפה פוטנציאלית.
הנשיא ביידן אמר לאחרונה שאמריקה צריכה לתכנן את מדיניותה "לא על פי מה שהיה לפני 20 שנה, אלא לפי המציאות העכשווית", אך קשה להשתכנע שבפועל זה מה שקורה — בהתחשב שבאפגניסטן בשליטת הטליבאן ובשיתוף־פעולה עם אל־קאעידה נולד עכשיו מוקד חדש של טרור עולמי.
מבחינת ישראל, הפגישה בנקודת הזמן הנוכחית היא בעייתית — לא רק בגלל חוסר הניסיון של בנט, אלא גם מפני שבאין שגריר ישראלי מתפקד בוושינגטון, הפגישה לא הוכנה כפי שפגישות קריטיות בין ראש ממשלה ישראלי ונשיא אמריקאי הוכנו בעבר, וביקור חטוף של ראש המל"ל החדש והיועצת המדינית של ראש הממשלה איננו יכול למלא את החסר.
מדינאי נבון ומנוסה יודע לנצל לא רק מצבים חיוביים, אלא גם התפתחויות שליליות להפקת רווח מדיני, ומבחינה זאת, גם ההשלכות של אפגניסטן, כולל כישלון המודיעין האמריקאי, יכולות לשמש בסיס לקידום אינטרסים ישראליים. לפיכך, על ישראל לחזור ולאשרר, הן לבעלת בריתה האמריקאית החשובה אך בעיקר לעצמה, את המסקנה החד־משמעית שהנחתה אותה מדוד בן־גוריון ועד נתניהו: למען ביטחונה עליה לסמוך רק על כושרה להגן על עצמה בעצמה, לרבות בקביעת גבולות בני הגנה ובהבטחת מעמדה הביטחוני בכל השטח שבין נהר הירדן לים.
כמה מגוחכות נראות היום ההצעות של ג'ון קרי, מזכיר המדינה בממשל אובמה, לעגן את ביטחון ישראל בהסכמים עם הרשות הפלסטינית ובהצבת כוחות של האו"ם בגבולותיה, ובערבויות אמריקאיות.
הפגישה בוושינגטון תתייחס גם לביקורת האמריקאית על קשרי ישראל וסין המתפתחים ולנושאים בילטרליים אחרים, ואף שהסוגיה הפלסטינית איננה בסדר קדימות גבוה במיוחד מבחינת הממשל, ייתכן שהנשיא ירצה לשמוע מבנט על רעיונות קונקרטיים לגבי עזה ויהודה ושומרון, כולל הבנייה מעבר לקו הירוק — נושאים שבשל הרכבה ההטרוגני של הממשלה, לבנט יהיה קשה לספק לגביהם את הסחורה.
אך מעבר לכל, מבחינת ישראל, הפגישה תעסוק בנושא הגרעין האיראני שלגביו ארצות הברית וישראל חלוקות. המשא ומתן לגביו נמצא עכשיו בצומת קריטי בין חידושו על פי התנאים של טהרן, ובין הקפאתו, לפחות זמנית. האופן שבו ממשלת ישראל בראשות בנט תתמודד עם שתי האפשרויות האלה עלול לקבוע לא רק את מקומה בהיסטוריה, אלא גם את עתידה של ישראל.
אחת המטרות הנוספות של בנט היא להחזיר את היחסים הדו־מפלגתיים האוהדים באמריקה לקדמותם. זו אומנם מטרה חשובה, אך כדי להתמודד איתה כיאות צריך להבין תחילה את הסיבות למצב הרעוע הנוכחי, שאחת העיקריות בהן איננה, ובוודאי לא רק, הכעס במפלגה הדמוקרטית על יחסי העבודה הקרובים והמועילים שהיו לממשלת נתניהו עם ממשל טראמפ, אלא התמורות במפה הפוליטית והדמוגרפית באמריקה בכלל ובמפלגה הדמוקרטית בפרט. כפי שנאמר בפתגם האנגלי הידוע, "הנעל היא על הרגל השנייה", כלומר גם על רגלה של המפלגה הדמוקרטית והגורמים השמאליים שבה.
ממשל אובמה הציג מיומו הראשון עמדות שליליות כלפי ישראל, הן בנושא האיראני והן בנושא הפלסטיני, וזו הייתה האווירה במשך כל שמונה שנות שלטונו, שהשאירה את רישומה על היחס במפלגתו כלפי ישראל. כפי שהבהירה לאחרונה חברת הקונגרס אילהאן עומאר, דמות מרכזית באגף הפרוגרסיבי, כלומר השמאלי הקיצוני במפלגה, "ההתנגדות שלנו היא לישראל בכלל ולא לממשלה מסוימת".
המצב איננו אבוד, שכן כפי שהתברר לאחרונה בשתי בחירות ביניים לבית הנבחרים, הנטייה הקיצונית שמאלה של מפלגתם איננה לרצונם של בוחרים דמוקרטים רבים במרכז. אך על ישראל לתקוף את הסוגיה הזאת בהרבה תשומת לב והבנה, ולא בתירוצים מתירוצים שונים.