עמליה, הקטנה בשבעת נכדותינו ונכדינו, תזזית אנרגיה יפה ונבונה, אהובה ואוהבת, היום את אמורה להתחיל את לימודייך בכיתה ה’. עד לרגע האחרון, כנראה, איש מהמחליטים על שגרת לימודייך - שרים, מורים, הורים, רופאים ומנהלנים; בוועדות, בקבינטים ובאיגודים למיניהם.

לא יודע עדיין מה הצביון, הנהלים והסדר שיופעלו, ואיך ייראו ימי הלימודים המעטים בחודש ספטמבר עם שפע חגי תשרי שלו, בצל הדֶלתוֹרוֹנָה מְהַפֶּכֶת המציאות: עם בדיקות או בלי, עם מסיכות וללא קפסולות, עם או בלי מורים סרבני חיסון; בהיעדר חצי או שליש מהילדים, שההורים בחרו להשאירם בבית, ועוד כעשרה אחוזים מהילדים ומסגל ההוראה והעזר שמאושפזים, חולים או נמצאים בבידוד; ההורים והמורים שאמורים לדעת את כל התשובות לשאלותיכם, מבולבלים מסבך התקנות המתחלפות – ואת וילדים וילדות כמוך לא מבינים למה ומה המבוגרים לא מבינים.

משרד החינוך, שהתרכז במלחמות צודקות אך חסרות סיכוי, לא נערך היטב ומבעוד מועד לכל האופציות החינוכיות־פדגוגיות, ההסברתיות, הבריאותיות והחברתיות, שמכוחן אתם אמורים להתחיל הבוקר שנת לימודים סדורה, מתוקנת ומלאה, כולל השלמת כל החוסרים הלימודיים, כמו שהיה פעם, לפני שנתיים.

לפני יותר משנה וחצי, את זוכרת, נפלה על העולם המגיפה הזאת, שהתחילה בסין הרחוקה, התפשטה במהירות ברוב המדינות ושינתה לכולנו את החיים. היית אז בכיתה ג’, ואת בוודאי זוכרת היטב גם איך נותקתם, חברייך, חברותייך, מורייך ואת מהכיתות ומבית הספר ואלה מאלה, ואיך עברו עלייך ועל אמא ואבא, אחותך ואחיך, סבייך ובני המשפחה הגדולה יותר, חודשים רבים של ניתוק והפרדה; איך היינו נפגשים בסמארטפון ובזום וחוגגים את החגים ואת הארוחות המשפחתיות לחוד, אבל ביחד. ומאוחר יותר, מפגשים קצרים, נרגשים, כשאסור לגעת, לנשק, לחבק.

ובכל אותה עת, המוח האנושי, כך מכנים את המדענים, הרופאים והחוקרים שמנסים לפתור לנו את הבעיות הקשות בחיינו, חקר וניסה להגדיר את המחלה ואת הווירוס, הנגיף, שמוליך אותה ומביא להתפשטותה, במה שנראה לנו כתכונות אנושיות – בערמומיות, ברשעות ובעיקשוּת. וגם לאחר שמצאו את החיסון, הנגיף התחכם לו, וגם לאחר שייבלם הווירוס, אולי, בחיסון השלישי, ימשיך המוח האנושי לעמוד על המשמר וללחום בכל ניסיונות הנגיפים האלה, שהם אויביו הגדולים של העולם, כמו העוני, הבורות, המלחמות, הרעב והדעות הקדומות.

לכן צריך לדעת שאין להאשים איש ממקבלי ההחלטות והמומחים בבלגן ובאי־הוודאות שנוצרו לפני תחילת הלימודים, כי הם עשו כמיטב יכולתם מול תופעה קשה, רעה, מתעתעת ולא מוכרת, שעוד תמשיך ותלווה אותנו ואת העולם כולו, עד שתיעלם מן הגוף והרוח האנושית.

ואת מתחילה היום ללמוד, עמליה, בכיתה ובבית הספר ועם חברייך וחברותייך, שכה התגעגעת אליהם בחודשים הרבים של ההסתגרות וההתבדלות. אני יודע שאת שמחה בלימודייך ושוקדת עליהם, מלימודי חשבון ואנגלית ועד לשיעורי הספורט, ועוד מספיקה לקרוא הרבה, להשתתף בחוגים ובפעילויות - פעם זה היה כדורגל או נגינה בפסנתר, היום חוג נינג’ה, חוג תיאטרון ונגינה בגיטרה – ותמיד־תמיד, ציור.

אני מקווה שתיהני מלימודייך, בלי הפרעות מנגיפים ופורעים אחרים. אני יודע, כסבא שלך, שלימודייך יעזרו לך להמשיך ולפתח מחשבה עצמאית משלך, אחווה הדדית, סקרנות רבה ומגוונת, אכפתיות, יכולת דמיון ויצירה, שמחת חיים והבנה מתבגרת של העולם שבו אנו חיים. שנת לימודים מעניינים, מחשבה, ידידות ויצירה, יקירה שלנו.