עפרי יקרה, תיפתח או לא תיפתח? כמה השאלה הזאת טלטלה אותך ואת מאות אלפי התלמידים בימים שקדמו ל־1 בספטמבר. התיפתח במועדה או שמא תידחה לאחר החגים? ניקרה השאלה בראשם של ההורים והמורים עד הרגע האחרון. אז הנה, שערי בית הספר “מעיין־שחר” נפתחים, ושוב את באה בשעריו. כמה ציפית לרגע הזה, לשוב לבית הספר, לפגוש את החברות והחברים (כולם יתייצבו?), להכיר את המורים (כולם מחוסנים?), ואכן, לאחר יום־יומיים – איזו חגיגה - לצאת לחופשת ראש השנה.

עלייך ועל המוני התלמידים עברה שנה לא פשוטה. שנת הקורונה, שאינה מראה סימנים שהיא מרפה מאיתנו. לימודים בזום (אם אפשר לקרוא לזה לימודים), ישיבה מול המסך המתעתע, נתק פיזי, בהייה אל הקיר, כמעט לא פוגשים חברות אלא דרך הרשתות החברתיות. כבר חשבנו שכל זה מאחורינו, והנה שוב קורונה, דלתא, וסימני שאלה טורדניים לגבי האופן שבו יתנהלו הלימודים השנה.

אני יודע כמה את שונאת את המצב, כמה את רוצה לשוב לשגרה הטובה. הלוואי. צריך לקוות שתהיה זו שנת לימודים רגילה, או כמעט רגילה, כאשר את מתחילה את כיתה ט’ בבית הספר האזורי בעמק חפר. שמונה שנות לימוד כבר מאחורייך, התבגרת, גדלת, גבהת, ואת מוכנה להתחיל את השליש האחרון של הלימודים, החטיבה של ארבע השנים הבאות בתיכון.

בהפסקות בין השיעורים אל תחפשי את אחיך הגדול, יואבי. בערב ראש השנה ימלאו לו 18, התיכון כבר מאחוריו, שנת השירות שאליה התנדב – לפניו. עד עכשיו – כך אמרתי לו – אתה הוא זה שקיבלת. קיבלת מהבית, מההורים, מהמורים. הם שהעניקו לך, הדריכו אותך, כיוונו אותך. מעתה אתה הוא הנותן, המעניק, משמש דוגמה ומופת לחניכים צעירים, אי שם במוסד חינוכי בגליל המערבי. והנה את הצעירה ממנו, תלמידה בת 14 וחצי, עודך בשלב של הנחיה וספיגה, קבלה מהבית, מההורים, מהמורים, מהסביבה. צוברת ידע, מוצאת תחומי התעניינות חדשים, מגלה סקרנות – ולא רק באמצעות הטלפון הנייד שהשתלט על חיינו. כן, גם עלינו המבוגרים.

כשאת מתחילה כיתה ט’ – בזמני קראו לזה “חמישית” - שאלות חשובות מנקרות בראשו של סבא הטרחן שלך, מלבד הקורונה. האם יצליח בית הספר לנתק את תלמידיו, ולו למספר שעות, מההתמכרות לטיקטוק, לאינסטגרם, לוואטסאפ? האם יצליח להקנות לתלמידים את שני הדברים שכלולים בשמו – גם בית וגם ספר? האם ישובו בתי הספר לשורשים של החינוך העברי, לתת דגש יתר על מורשת לאומית, תרבות ציונית, ידיעת הארץ ואהבתה?

הן אלה היו נחלתי כשאני למדתי בתיכון. אני זוכר היטב את שיעורי התנ”ך והגיאוגרפיה, ההיסטוריה והעברית, ידיעת הארץ, והם טבועים בנפשי עד היום, כמעט 60 שנה מאז שסיימתי את “אהל שם” ברמת גן. מן הראוי שבתי הספר לא יהיו פופוליסטיים מדי. שלא ייסחפו אחרי פיתויי השעה. שלא יתפשרו על לימודי ליבה יהודיים וציוניים.

עפרי, השנה את הנכדה היחידה שלי שתימצא בין כותלי בית ספר. אחיך, הנכד הבכור, כאמור, סיים ועזב את הבית; בן דודתך, הנכד הצעיר, טרם התחיל. עתי ילך השנה לגן חובה ובעוד שנה נלווה אותו – והעין כבר דומעת - כאשר יעשה את צעדיו הראשונים בכיתה א’ של בית ספר תל־אביבי. ממרחק של 50 קילומטר אני מאחל לך הצלחה, תלמידת כיתה ט’! סומכים עלייך, נשמה יקרה, חכמה, חברותית, ורק שתהיה לך ולכל חברייך שנת רוגע, הנאה, התקדמות. פשוט שנה טובה ונורמלית.