בפעם הראשונה שפגשתי את אבי צור, לא יכולתי להסיט את עיניי מפניו השרופות, שבהן בלטו עיניים ערניות וממזריות שהקרינו טוב לב. אבי צור, נכה צה"ל לאחר שנשרף בטנק, כתב אצלי ב"מוניטין" ב־1989, כשערכתי את המגזין היוקרתי. אהבתי את הכתיבה שלו, את הראש שלו ואת ההומור והשנינות שלו. במשך כמה שנים הוא שימש כעורך ביטאון הלוחם של ארגון נכי צה"ל, ועשה עבודה מצוינת.

צור מגדיר את עצמו "האוהד הכי שרוף" (תרתי משמע) של הפועל תל אביב. הטקסטים השנונים שהוא מפרסם בפייסבוק מגניבים ויוצרים גלי תגובות וויכוחים סוערים. לא מזמן קראתי פרסום שלו שריגש אותי מאוד. ביקשתי את אישורו לפרסם את הדברים במדור שלי. הוא הסכים, והם מובאים בפניכם כאן:

1. נולדתי בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת בצפון הישן של תל אביב. כמרבית חבריי, התחנכתי על ברכי תנועת העבודה. שטפו לנו את המוח. התכנים והמסרים היו ברורים וחדים: במזרח התיכון מתגוררים יהודים טובים שכל רצונם הוא לבנות מולדת. מולם נמצאים ערבים, רוצחים שפלים, טרוריסטים, שכל רצונם הוא להשליך אותנו לים. לא היססנו לרגע ולא שאלנו שאלות. הנרטיב הציוני היה הנרטיב היחידי.

בשיעורי ההיסטוריה למדנו על העלייה הראשונה, על העלייה השנייה, על הקונגרס בבזל, על הרצל ועל הבריטים המנוולים שסגרו את שערי המולדת. למדנו על המחתרות ועל מלחמת הקוממיות ואיך הערבים ברחו מהכפרים עם הקמת המדינה.

בכיתה ד', כמרבית חבריי, קנו לי חולצה כחולה, שרוך אדום והצטרפתי ל"קן ימיה" של הנוער העובד והלומד. הצריף של הקן שלנו שכן על הגדה הדרומית של שדרות נורדאו בתל אביב, בין רחוב בן יהודה לרחוב הירקון. תנועת הנוער הייתה באותם הימים החיבור בין ילדים יהודים שנולדו בארץ, לנרטיב הציוני. המקום הפך לבית שני שלנו, אם לא הראשון.

היינו משחקים שם "שני דגלים", "אמת או חובה", ורוקדים "בן לוקח בת" בהתלהבות של עגלים צעירים. כיום אני מחייך מאוזן לאוזן כשאני נזכר איך היינו ממלאים את החזה באוויר ושרים בפאתוס: "ועל גדות הדנייפר, דוהרים סוסים", כאילו שהיינו חברים בתנועת הנוער של הצבא האדום.
בערבי שישי היינו מתכנסים ב"קן" עם חולצות לבנות, והמדריכים שלנו, אריה עם הבלורית עד השמיים, ודפנה היפה, היו מחדירים בנו ציונות.

דיברו איתנו על ערכים, על מוסר, על סוציאליזם, על הגשמה, על התנועה הקיבוצית, על בניית הארץ, ועל אליפלט, איך הציל את המשלט כשמלאי התחמושת אזל. דיברו איתנו על הכל, רק לא על העובדה הקטנה שבזמן שאנחנו יושבים במעגל, שלושה ק"מ מאיתנו, ביפו, מסתובבים ברחובות, בחוסר מעש ובעוני מחריד, אלפי ילדים אזרחי המדינה, בני גילנו, שאף אחד לא יודע אם הם ביקרו השבוע בבית ספר, או הכינו שיעורים. מבחינתנו הם לא היו קיימים. הם היו ערבים.

במהלך נעוריי עברתי אי אלו גלגולים כדרכם של בני נוער, אבל האמונה בנרטיב הציוני שלי רק התעצמה והתחזקה. הנרטיב הציוני הביס כל ניסיון של מחשבה עצמאית. שטיפת המוח עבדה. מספיק שננתח את המושג הבסיסי של החיים בארץ ישראל - עלייה. לישראל עולים ומישראל יורדים. הסלוגן שמאכילים אותנו בו מהיום שאנחנו לומדים לדבר - "עולים חדשים" ו"יורדים" הוא גאוני. עולים למעלה, למקום נעלה יותר. יורדים למטה, למקום נחות יותר. הקונוטציה הייתה ברורה.

בכל העולם מהגרים אנשים ממדינה למדינה. זה קורה בעקבות אהבה, הצעת עבודה, או סתם רצון לשנות אקלים או אווירה. זה נורמלי, זה טבעי ואף אחד לא מסתכל על המהגרים בעין עקומה. בישראל, כל מי שמהגר מפה היה נחשב לנפולת של נמושות. לא פחות מבוגד.

2. עברתי דרך חתחתים עד שהבנתי את מה שאני מבין כיום. ההתחלה שלי כבן אדם בוגר הייתה שונה לחלוטין. התגייסתי לנח"ל. גרעין של הצופים, שבט "קהילה", רח' מלצ'ט פינת החשמונאים בתל אביב. את השל"ת שלפני הצבא עשינו בקיבוץ גדות שבעמק החולה. לפנות בוקר, כשהייתי יושב בעגלה הרתומה למייסי פרגוסון האדום בדרך לעבודה במטע האבוקדו, עם חולצת כפתורים כחולה פתוחה עד החזה וכובע טמבל על הראש, הרגשתי שאני על גג העולם.

אם הרצל, או א"ד גורדון היו מופיעים מולי, הייתי קופץ עליהם, מחבק ומנשק אותם. באותם הימים הרגשתי שאני מגשים את כל חלומותיי עלי אדמות - מקים ומיישב את המולדת.

מיד לאחר הטירונות הקרבית המתישה, נשלחנו לפתחת רפיח. ישבנו שם במאחז צבאי בשם "מסורה", שישב על הצומת המרכזי שהוביל למספר היאחזויות נח"ל ולעיר ימית. התפקיד שלנו היה להבריח את רועות הצאן הבדואיות שהתקרבו לגדרות המאחז, להקים בלילות מחסומי דרכים בכבישי הפתחה, ולסייר רגלי במחנות הפליטים. להפגין נוכחות. בשיחת הפתיחה הסביר לנו המ"פ, עמירם הג'ינג'י, את מהות התפקיד: "למרות שמאוד שקט פה בגזרה, אם הם לא יפחדו מכם, אתם תפחדו מהם".

זו הייתה תקופה פוליטית אחרת בישראל. תנועת העבודה שלטה באופן מוחלט ורציף מאז קום המדינה. בגין עוד נחשב ל"ההוא שיושב ליד בדר". היה שקט מאוד בשטחים הכבושים. המילה אינתיפאדה עוד לא נכנסה ללקסיקון. לא היו פיגועים. קשה כיום להאמין, אבל ישראלים נכנסו ויצאו מעזה כמו מכל עיר אחרת בישראל. בכל שבת עזה הייתה מפוצצת ביהודים שבאו לעשות קניות בזול בשווקים הפתוחים. תושבי עזה עבדו בכל אתרי הבנייה בישראל ושטפו כלים כמעט בכל המסעדות שבתחומי הקו הירוק.

במסגרת השירות ברצועה השקטה, אני זוכר את סיורי הלילה בתוך מחנות הפליטים. עד כמה שזה יישמע מוזר, המצב שבו מאות אלפי בני אדם, משפחות, זקנים, ילדים, חיים בתנאים כל כך עלובים לא עשה עליי כל רושם. סיירנו בסמטאות, בין תעלות הביוב הזורם, ולא שאלתי מעולם את השאלות: מה זה מחנה פליטים? איך הוא נוצר? מאיפה הגיעו התושבים לכאן? ולמה הם עזבו את בתיהם ובחרו להשתכן בצפיפות שכזו?
היה לנו מ"כ אחד שקראו לו מיקו. כיום אני מבין שמיקו היה סדיסט. אז לא שאלתי שאלות. אהבתי את הסיורים איתו. תמיד היה אקשן. לילה אחד הוא החליט להראות לנו איך כובשים בית של אויב אכזר. למען הסר ספק, זה לא היה חלק ממערך האימונים הפורמלי שלנו. זו הייתה יוזמה פרטית של סמל מיקו.

צעדנו באמצע הלילה בסמטה חשוכה. מיקו בחר בבית אקראי. הוא הרים אבן מהרצפה כסימולציה לרימון יד. נעמדנו בשתי שורות משני צדי הדלת. היינו, למיטב זיכרוני שישה חיילים. חגור עלינו ונשק בהיכון. מיקו פרץ את דלת הכניסה לבית בבעיטה אדירה, ואנחנו הסתערנו פנימה עם רובים שלופים.

עד היום אני זוכר את המבטים המבועתים של בני המשפחה שישנו בצפיפות מחרידה על מזרנים שהיו פרושים על הרצפה. הילדים הקטנים נצמדו בזעקות לרגלי הוריהם, שהחלו לצרוח בבהלה בערבית. לא הבנו מילה. מיקו, שדיבר ערבית שוטפת מהבית, צעק להם: "אוסקוט" ופנה לאב המשפחה: "ג'יב הווייה" (תביא תעודת זהות). עשינו חיפוש חפוז בארונות הבית, והאירוע הסתיים לאחר מספר דקות, כשאנו עוזבים מבסוטים עד הגג מהאקשן. אף אחד מאיתנו לא הקדיש מחשבה על אותה משפחה, חפה מכל פשע, שלא הייתה חשודה בכלום, ועל ההשלכות לטווח הרחוק של מקרה כזה על אותם ילדים פלסטינים, שראו את אבא שלהם מושפל עד עפר.

האירוע הזה לא היה חד־פעמי. מדי פעם הוא חזר על עצמו בוורסיה כזו או אחרת. אני זוכר סיור יום במרכז העיר רפיח. מיקו הראה לנו איך מבצעים נוהל עצירת חשוד. לצורך הבנת הנושא, הוא הסביר לנו כי על החשוד להישען עם שתי ידיו על הקיר בזווית חדה מאוד, בצורה כזו שאם הוא יסיר יד אחת מהקיר, הוא ישר ייפול. ואז, בלי לחשוב פעמיים, הוא ניגש אל זקן שצעד בעזרת מקל הליכה מעץ, וצעק לו: "ווקף, ג'יש!" ("עצור, צבא!"). הזקן התמים שלא היה חשוד בכלום, נבהל. הוא לא הבין מה הוא רוצה ממנו. למיקו זה הספיק. הוא הביא לו בעיטה ברגל, תפס אותו בכוח והצמיד אותו עם הפנים לקיר. הזקן צעק מכאב. למיקו זה לא הזיז. לא נעים לי להודות. גם לי זה לא הזיז. כזה הייתי. בחור צעיר קהה חושים.

מבחינתי לא היו בכלל ספקות: הם היו ערבים. מנוולים. כל מה שהם רוצים זה לזרוק אותנו לים. אני מדבר בשם עצמי בלבד. מעולם לא דיברנו על זה בינינו, חברי הגרעין, ואני לא רוצה לדבר בשמם. מה שכן, אם זיכרוני לא בוגד בי, אני זוכר שהעברנו על האירועים האלה, בינינו לבין עצמנו, דאחקות של צעירים, מבלי להיכנס למשמעויות של המעשים שעשינו.

האבסורד הוא שלא היינו מחזור מאי בגולני. היינו נח"לאים, בני גרעין. בוגרי תנועות נוער, מלח הארץ, וזה לא נראה לנו לא תקין. עד היום, בפגישות של הגרעין, כשאנו מעלים זיכרונות כאלה ואחרים מתקופת השירות הצבאי, הנושא הזה לא עלה מעולם. מיקו לא קיים. נמחק מהזיכרון הקולקטיבי.

3. חודשיים אחרי השירות בעזה נשלחנו לצפון בקעת הירדן. זה היה לילה סוער וחורפי במיוחד. בחסות הגשם והחשיכה תקענו יתדות, מתחנו אוהלים, הנחנו גדרות, והקמנו בעוד אקט ציוני מזהיר את היאחזות נח"ל רועי - ראשי תיבות של "רמות עוזי יאירי" - על שם מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג בפריצה למלון "סבוי". לגרעין שלנו ניתנו הכבוד והזכות להיות המחזור הראשון המקים את היאחזות נח"ל רועי. על שרידי ההיאחזות קיים כיום מושב רועי. מתגוררות בו כ־30 משפחות. בחממות שמסביב עובדים תאילנדים ציונים.

באותם הימים לא היה בקרבנו ולו צדיק אחד שהעז לחשוב מי הבעלים של האדמות, ומה המשמעות של הקמת עוד התנחלות בשטחים הכבושים. ואם כן היה, הוא שתק כמו דג. אישית, הייתי שטחי להחריד. הסוגיה הזאת לא העסיקה אותי בכלל. לקח לי שנים רבות להבין שהייתי מראשוני המתנחלים בשטחים הכבושים.

רק לפני כשלוש שנים למדתי כי עד בג"ץ אלון מורה ב־1979, זו הייתה השיטה: הצבא היה מפקיע קרקע פרטית פלסטינית ומספח את השטח בתואנה כי הוא נחוץ לצורכי הצבא. הצבא היה מכריז עליו כעל שטח צבאי סגור, מקים עליו היאחזות נח"ל, ולאחר מספר שנים מאזרח אותה לעוד יישוב אזרחי בלב השטח הכבוש. למען ההגינות אני חייב לציין כי לראש הממשלה שהגיע במסוק לטקס העלייה לקרקע של ההיאחזות, לא קראו ביבי נתניהו. קראו לו יצחק רבין.

מישהו שאני מכיר ככף ידי, עשה לפני הרבה שנים שירות מילואים בשמירה על בסיס צה"לי באזור אל־עריש. המילואימניקים המשועממים ישבו ליד הגדר, מעבר לגדר היו כמה עשרות ילדים שביקשו אוכל, כמה מאנשי כוחותינו הביאו מהמטבח לחם פרוס בשקיות ניילון והשליכו מדי פעם פרוסה אל הילדים מעבר הגדר. הילדים זינקו על הפרוסה והלכו מכות כדי לזכות בה. המישהו שאני מכיר נשבע שלעולם לא ייכנס לשטחים הכבושים ועמד בזה (ברומא קראו לזה לחם ושעשועים).