במלאת 100 ימים ראשונים לממשלת בנט, הרבו דובריה - בגיבוי אגפים גדולים בתקשורת - להשתבח בהישגיה כביכול, על כך שהיא פועלת ובועטת, שורדת, מפתיעה.
הם לא שכחו לציין, חזור והזכר, שזוהי ממשלת אחדות. וכל כך למה? על שום שהיא מורכבת משמונה מפלגות - מהימין (“עשר מעלות ימינה מהליכוד”) ועד השמאל הקיצוני (מרצ), ואפילו לראשונה גם מפלגה ערבית (רע”ם) בקואליציה. ראש הממשלה בנט, בנאומו באו”ם, דיבר על “הממשלה המגוונת ביותר בהיסטוריה שלנו, והמטרה היא אחדות”. ראש הממשלה החליפי ושר החוץ, יאיר לפיד, תיאר את הממשלה כ”ממשלת אחדות שמבוססת על הרעיון שאתה לא רוצה לנצח את הצד השני, אלא לעבוד איתו”.
מילים יפות, אלא שבינן לבין המציאות גדול המרחק. זוהי ממשלה שבכל התנהלותה משדרת את היפוכה של אחדות. עצם הנפנוף בדגל האחדות – טוב כשלעצמו. אחדות היא ערך חשוב ואסטרטגי בעמנו המפוצל, לנוכח האתגרים הביטחוניים המתעצמים. אלא שבמקרה דנן, בממשלת בנט זהו רק מס שפתיים שאין מאחוריו ולא כלום. שהרי אפילו בתוך הממשלה פנימה אין אחדות.
זוהי התאגדות רופפת, תפורה מאינטרסים צרים של כל אחד ממרכיביה, מלווים בחשדנות ובחששות. כתוצאה מכך, נושאים דחופים ומכריעים שעל סדר היום הלאומי נדחקים הצדה, אינם מטופלים. בלתי אפשרי יהיה לטייח לאורך זמן את חילוקי הדעות המובנים. במוקדם או במאוחר הסדקים יערערו את הבניין. במקרה זה, אין אפילו סיכוי לתמ”א.
בוודאי אין הממשלה הנוכחית משדרת אחדות פוליטית, שמטבעה צריכה להיות רחבה ככל האפשר. אחדות שמתבטאת בשיתוף של הרבה יותר מ־60 או 61 חברי כנסת בלבד, כמספר התומכים בממשלה הנוכחית. ממשלה שמביאה את מה שהיא מאשימה בהם את קודמתה: שיסוי, פילוג, ורק לא אחדות. קונגלומרט שלטוני, שמדיר לפחות מחצית מהעם.
מותג האחדות האמיתי רשום על שם שני מנהיגי הליכוד: מנחם בגין ויצחק שמיר, ועל שם שני מנהיגי העבודה: לוי אשכול ושמעון פרס. הדגם הראשון היה בכנסת השישית, ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים, כאשר קמה ממשלת הליכוד הלאומי. ראש הממשלה צירף אליה את משה דיין כשר ביטחון ואת שני שרי גח”ל (בלי תיקים), מנחם בגין ויוסף ספיר.
מיד השתנתה לטובה האווירה בארץ לקראת המלחמה שבשער, שהניבה לנו ניצחון מזהיר לאחר ימים רבים של המתנה ודאגה. גם בממשלת גולדה מאיר עם 56 מנדטים למפא”י שותפו שרי גח”ל עד לפרישתם ב־1970, כשצצו חילוקי הדעות המדיניים.
ואכן הקמת ממשלת אחדות אפשרית רק כאשר שני שותפיה העיקריים, משני צדי המתרס הפוליטי, מסכימים להניח בצד חילוקי דעות שאינם ניתנים לגישור ואינם בראש סדר היום. כך היה בהקמת ממשלת האחדות הראשונה, ולראשונה גם עם רוטציה ב־1984, בין הליכוד למערך. אמנם התיקו הבין־גושי, תוצאת הבחירות לכנסת ה־13, הניע יותר מכל את שני המנהיגים לכונן אחדות שוויונית, אבל היה זה ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר שראה באחדות מלכתחילה ערך חשוב שיש ליישמו.
וכך הסביר ביולי 1987: “עוד בראשית מערכת הבחירות, שקדמה לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית, קראתי ליתר אחדות בישראל והצעתי להקים ממשלת אחדות לאומית ללא קשר לתוצאות הבחירות. קריאתי לאחדות נובעת משכנוע פנימי וממניעים אידיאולוגיים והיסטוריים ומתוך תחושת אחריות למדינה ולעם. כל מה שטעון תיקון ודורש צמיחה ופיתוח, יכול להיעשות טוב יותר על ידי ממשלת אחדות.
גם ההפך נכון: היעדר ממשלת אחדות יעכב את תהליכי ההבראה, הצמיחה והגידול בכל המישורים. יתר על כן, יש סיכוי לתהליך השלום רק אם יופעל על ידי ממשלת אחדות לאומית. פעילות המייצגת רק חלק מהממשלה אין לה סיכוי וגורמת רק נזק. מן האחדות יצמח שלום. האחדות בישראל תקרין לכל העולם היהודי ותשכין יציבות וביטחון בתוך ישראל – ואמונה והתלהבות בעם היהודי כולו”.
שלוש ממשלות האחדות הלאומית – בראשותם של פרס ושמיר לסירוגין – נהנו כל אחת מתמיכה גורפת של 97־95 חברי כנסת. פרק זה בחיים הפוליטיים שלנו, אחדות לאומית של ממש, הגיע לסיומו, משצץ מעל פני השטח הנושא המדיני במלוא עוזו. לעומתן, כאשר רק מחצית חברי הכנסת תומכים בממשלתו, התפורה טלאים־טלאים, של מנהיג שעומד בראש רשימה של שישה מנדטים בלבד – זו פייק אחדות. מניע יחיד - הורדת נתניהו משלטון – אינו מטרה מאחדת.
כשהגדולה במפלגות ובהפרש גדול, הליכוד, אינה שותפה בשלטון, יותר מכך - לא מובילה אותו, משהו פגום בשיטת הבחירות שלנו. רצון הרוב בעם לא מקוים. לבנט ושות’ נאמר על כן: אל נא תהנדסו לנו את התודעה, אל תישאו לשווא את שם האחדות, לא פנימית ולא לאומית.