התאונה הכמעט קטלנית בדרך לסיוע לכיפת ברזל היא קריאת השכמה לישראל, שבקונגרס האמריקאי הולכת ומתפתחת מציאות חדשה שלא הכרנו עד כה. אומנם הסיוע עבר בסופו של דבר, ואף ברוב מרשים, אך מקומה של ישראל במכלול ההתייחסות האמריקאית שינה גוון בהשוואה לעשרות השנים האחרונות.
וזאת, לא מפני שהנשיא ביידן או הגוש המרכזי במפלגה הדמוקרטית שינו את יחסם הידידותי כלפי ישראל, אלא מפני שהמצב הנחות יחסית של הסיעה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס, ובעיקר בבית הנבחרים, כלומר הרוב המצומצם שלה, מעניק משקל יתר למחנה הפרוגרסיבי, כלומר השמאלי, המונה כ־100 מחברי הבית, בהם כמה חברות קונגרס, רובן מוסלמיות, ששמו להן למטרה להביא לשינוי יסודי במעמדה החיובי של ישראל בעיני הציבוריות האמריקאית בכלל ובקונגרס בפרט.
יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים האלה גם מסכנים את תוכניותיו האחרות של ביידן, לרבות בתחום הכלכלי. הדמוקרטים והנשיא ביידן עצמו משלמים עכשיו את מחיר ה"רק לא טראמפ" במקום שיגבשו מדיניות בנושאים החשובים באמת.
מי שנחשבת למנהיגת הקבוצה השמאלנית, אלכסנדריה אוקזיו־קורטז, כבר הודיעה שהיא מתכוונת להתנות כל סיוע לישראל, כולל ביטחוני, בצעדים לטובת הפלסטינים, וקבוצה נוספת של כ־20 חברי קונגרס, כולל כמה יהודים, העלתה הצעת חוק להכרה אמריקאית לאלתר במדינה פלסטינית אף ללא משא ומתן עם ישראל. גם הארגונים "ג'יי סטריט" ו"ידידי שלום עכשיו באמריקה" תומכים בה. נדמה שלא איש מסוים או מפלגה מסוימת בישראל הם המטרה לחציהם, אלא עצם קיומה של מדינת ישראל, כפי שהובלט בבירור בעניין כיפת ברזל.
בשלב זה אומנם אין סבירות רבה שיוזמות אלה יזכו ברוב, אך הן מצביעות על שינוי מגמות שניזון מהאווירה האנטי־ליברלית המתפתחת בחלקים מהחברה והתרבות האמריקאיות, לרבות תופעות "ביטול התרבות" וסתימת הפיות של מי שנחשדים בעיני השמאל שאינם "הולכים בתלם" או שמשמיעים באירועי תרבות ובאוניברסיטאות דעות שאינן תואמות את "מדיניות הזהויות" שלו.
הסנאטור הדמוקרטי המנוח דניאל פטריק מוינהן, מהוגי הדעות הליברלים (והפרו־ישראלים) הבולטים בזמנו באמריקה, כבר התריע לפני שנים מפני המגמות האדנותיות שהתפתחו בשמאל הקיצוני במקביל למגמות הריאקציוניות בימין הקיצוני, ששתיהן חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקאית.
השבועון הבריטי "אקונומיסט" הקדיש לאחרונה גיליון שלם להתפתחויות האנטי־ליברליות בארצות הברית והשווה אותן לאירופה בימי הביניים בשליטת הכנסיות, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית. כמו אז, מגמות אלה הן גם אחת הסיבות העיקריות לעליית האנטישמיות באמריקה היום.
ייתכן שכל זה עדיין בר חלוף, ומי שמכיר את ההיסטוריה האמריקאית יודע שהיא חוותה לא פעם תקופות של הקצנה וחוסר סובלנות, שהלכו ונעלמו אחר כך כתוצאה מהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, פנימיות או חיצוניות. אך מדיניות ודיפלומטיה צריכות להתייחס למצבים ריאליים עכשיו, וממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה לנהוג בנושא האמריקאי בעיוורון מגמתי שנובע משיקולים פוליטיים ואישיים, בנוסף לחוסר הניסיון הדיפלומטי הכללי שלה.
לאדונים בנט ולפיד אין את הגרוויטס שהיה לנתניהו במישור הבינלאומי, ועל כך אין לבוא אליהם בטענות, זה מה יש. דיפלומטיה איננה רק מקצוע, אלא גם כישרון מלידה. הם משתבחים באינטימיות וביחסים ההרמוניים עם ממשל ביידן, ואינם מחסירים שום הזדמנות כדי לדבר בהגזמה על "קלקול היחסים", כביכול, בין נתניהו למפלגה הדמוקרטית.
הם גם מסתכנים בתקיעת טריז בין ישראל לבין המפלגה הרפובליקנית, שהיא כמעט מחצית הקונגרס ושייתכן שבעוד שנה תהווה בו רוב. הממשלה הנוכחית מעדיפה לשכוח שדווקא ממשלת נתניהו הגיעה עם ממשל אובמה הדמוקרטי להסכם חסר תקדים לסיוע ביטחוני. נתניהו אולי לא היה המנהיג הישראלי האהוד ביותר בכל שדרות הפוליטיקה האמריקאית, אך איש לא סבר שאפשר להתעלם מעמדותיו.
שגרירות ישראל בוושינגטון סבלה בשנה שעברה מהיעדר שגריר בנוכחות מלאה, ואולי זו גם אחת הסיבות להלם שהממשלה ספגה מהעיכוב בסיוע לכיפת ברזל. בעוד כמה שבועות יצא לוושינגטון השגריר החדש מייק הרצוג, מינוי סביר לרוב הדעות, ואחד מתפקידיו העיקריים יהיה לתדרך את שולחיו לגבי המציאות האמיתית בארצות הברית, ולא זו המדומיינת על ידם.