מעשייה נודעת מספרת על חסיד שהגיע לרבו מרוט ורצוץ, ומיד החל להתלונן. עיקר מצוקתו: צפוף לו ולבני משפחתו בביתם הקטן, עד שהחיים היו לבלתי נסבלים. הילדים צועקים, החדרים מלוכלכים, ובקיצור - קשה ואין לאן לברוח. פקד עליו הרבי להכניס לבית את העז ששוטטה בחצר, לנהוג בה כבת משפחה ולחזור אליו לשיחה נוספת בחלוף זמן. התפלא החסיד על העצה המוזרה. "איך תסייע העז להטבת מצבנו?" התלבט והתחבט, אך מתוך יראת כבוד ואמונה עיוורת עשה את הנדרש.

משחצתה העז את המפתן, השגרה הייתה לסיוט כפול ומכופל: החיה חסרת התחשבות, קולנית ומצחינה, והמציאות - תוהו ובוהו אחד גדול. המצב איום באלפי מונים מאשר היה בהתחלה. החסיד הגיע שוב לפגוש את הרבי וכולו תחנונים ומצוקה על הגזירה הנוראה. הרבי לא הרפה ודרש להוסיף גם את התרנגולות שבחצר לחגיגה שבבית לתקופה מסוימת, שבסיומה יגיע אליו שוב. החסיד כמעט והתמוטט למשמע הצו. "איך אפשר רבי"? זעק, ועדיין פעל כשם שנתבקש.

כשתם המועד הופיע בחצר רבו כשהוא רזה, חיוור, מהלך בכובד ראש ונפשו מרוסקת. "כעת", פקד הרב, "הוצא את החיות מהבית". התלמיד ציית. למחרת החסיד כאילו נולד מחדש. פניו קורנות וחיוך אדיר מקובע על פרצופו. "רבי, יצאו התרנגולות והעז ופתאום נוכחתי לדעת כמה מקום יש בבית. תענוג לגור שם, ממש מחיה המתים", סיכם ויצא לכיוון מעונו כשהוא שמח וטוב לב.

לפני כחודש שברתי את הרגל באימון קל של אגרוף תאילנדי. טעות של טירונים, אבל זה דבר שקורה. קרוב ל־30 יום התאוננתי, צלעתי וזחלתי, כשכל פעולה כקריעת ים סוף. הליכה לשירותים הייתה כמבצע צבאי מורכב, מקלחת לגיוס לוגיסטי רב־מהלכים וטיפול בילדות הפך לעניין בלתי אפשרי עבורי לנוכח מצב הביש שאליו נקלעתי. אפילו השינה הפכה למטלה מטרידה, בעיקר בגלל הכאבים והקושי למצוא מנח נכון. פעם הרגל למטה ופעם למעלה, ובכל מקרה סובלים.

עם כל הכבוד לנהי ולבכי, הקורבן האמיתי בסיפור הייתה אשתי, שנדרשה לטפל בתינוקת, בילדה בת שנתיים וחצי ובגבר בן 46 עם סף גופני ונפשי של ינוקא יבבן. על המסך אני קשוח ובעל סיבולת, מחוץ לעולם המקצועי אני אדם דרמטי והיסטרי.

באחד הלילות הכואבים ביותר, בדרכי לשירותים, מצאתי את עצמי על הרצפה, באפיסת כוחות. ברגע ההוא הבנתי שאין סיכוי שאצליח לגרור את עצמי לנוחיות וכנראה שאיאלץ לבלות עד הבוקר כשאני שרוע על הקרקע, מתעמק בתרגילי מחשבה ומדיטציה שיעזרו לי להתאפק, תוך התבוססות בצער ורחמים אינסופיים.

למזלי, המלאך הגואל, בדמותה של אשתי המותשת, הגיע להצילני. שוב. הערכתי המדעית היא שאם הרופא היה קובע שהריפוי יתארך בעוד מספר שבועות, אהובתי הייתה משליכה אותי לכל הרוחות, מתגרשת ומוצאת בעל משופר וצעיר שבאמתחתו רגל תקינה. ייתכן שיותר מכל דבר אחר הפחד הזה החיש את איחוי השבר.

נחזור לעניינו. אם לא היה די בכאב ובקושי להתנייד, בתי מיכאלה בת השנתיים וחצי פיתחה פחד אימתני ממני. אשכרה הביטה עליי בחשש. בכל פעם שעברתי בסביבה התנכרה לאביה מולידה ופצחה בקריאות מרות. "לך מפה אבא", הייתה מייללת. אולי היא השכילה להבין שאבא בלי רגל מתפקדת יתקשה לספק את גחמותיה, וכפועל יוצא מכך תפסה ממני מרחק. אפילו כשניסיתי לסחוט חיבוק נחמה והשתמשתי במגבלה בתוספת קריאה שוברת לב: "לאבא כואבת הרגל, בואי תני לו חיבוק", זה לא עבד. הדיסטנס נשמר.

השבוע, השבח לאל, הגענו לנחלה. הרופא הביט בצילום והכריז שאפשר לדרוך על הרגל. הצעד הראשון היה מעט מלחיץ, אבל לאט־לאט זה הצליח. בקרוב, בעזרת האל, אדלג. הנה פתאום, זה זמן רב, אני שוב אדון לעצמי, מתפקד ומאושר בחלקי. על משקל משל העז והרב, כולי תקווה שבפעם הבאה שאחטוף דיכאון קיומי ואקלל את כל העולם ואשתו, לא אצטרך לשבור משהו כדי להעריך שמה שיש לי ביד שווה זהב.