משפט מוצנע שנכתב בעיתון ערבי מסתיר סיפור שלם. ידיעה ביומון "א־שרק אל־אווסט" גילתה כי שליח הבית הלבן, הדיפלומט האמריקאי האדי עמר, ביקר השבוע באזור ונפגש עם בכירים בירושלים וברמאללה. מקורבים לאבו מאזן סיפרו כי בפגישתם גילה עמר למארחו משהו על הלך הרוחות בוושינגטון כלפי ממשלת בנט. "התנאים לחידוש השיחות אינם בשלים לעת עתה", אמר שליח ביידן לאבו מאזן, כך לפי המקור ברמאללה, "ממשלת ישראל איננה מוכנה למו"מ". הוא המליץ להנהגת הרשות לטפח בינתיים דיאלוג ישיר עם ישראל.

אפשר לנחש מדוע סבורה וושינגטון כי הממשלה הנוכחית איננה כשירה לשיחות שלום. גילה כארבעה חודשים והיא עדיין לא ביססה את מקומה. הסיבה השנייה היא מדיניות העומד בראשה. נפתלי בנט לא רק מסרב לחמם את היחסים עם הרשות, הוא הסיר את הדיון בערוץ הפלסטיני מסדר יומו.

התמונה הזאת מולידה מגמה חדשה: כולם מכוונים את הזרקור - או שמא תולים את תקוותם – ביאיר לפיד. שר החוץ אמור להיכנס ללשכת ראש הממשלה באוגוסט 2023. נראה כי עד אז יאסוף חברים ודורשי טובתו כפי שלא אסף מימיו. השבוע הוזמן לפיד לבקר אצל עמיתו האמריקאי אנתוני בלינקן והוא ייצא לשם בעוד כמה ימים.

בשבוע שעבר קיים ביקור ראשון בבחריין, ובאופן חריג התקבל על ידי המלך בכבודו ובעצמו. זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד הוזמן לארמונו של המלך הירדני. באבו דאבי נפגש עם שר החוץ, אחיו של השליט, ולאחר שפגש את שר החוץ המצרי בבריסל, חיכה לו צוות טלוויזיה מצרי לראיינו. וזו רשימה חלקית.

גם הפלסטינים מבינים כי בשנתיים הקרובות לא ייצאו מים מן הסלע. יש אצלם חוגים פוליטיים רבים התולים את תקוותם בלפיד. אצל אחדים, בעיקר מתנגדי אבו מאזן, התקווה כפולה. הם מצפים כי אבו מאזן כבר לא יאחז ברסן השלטון, ובירושלים תהיה כתובת חדשה. ההסתמכות על לפיד צפויה לתפוס תאוצה ככל שיתקרב מועד החילופים. חלק מן הפלסטינים בונים עליו כי יהיה ראש הממשלה הישראלי שיחצה סוף־סוף את הרוביקון. עבורם זו תהיה הזדמנות אחרונה, אם בכלל, לבלום את הריצה שלנו ושלהם למדינה דו־לאומית.

אות מבגדד

לפני שבועיים התכנסה בארביל, בירת החבל הכורדי בעיראק, ועידה יוצאת דופן מסוגה. 312 עיראקים, רובם מנהיגי שבטים מחמישה מחוזות שונים, הצהירו על רצונם בשלום עם ישראל. כמה מהם עשו זאת לעיני המצלמות. הם דרשו מממשלתם ליזום מהלך מדיני דרמטי של הצטרפות להסכמי אברהם. המניע שלהם היה פטריוטי. ישראל, הכריזה ד"ר סחר אלטאי, מנהלת במשרד התרבות העיראקי, היא חלק בלתי נפרד מן האזור. את הוועידה יזם "המרכז לתקשורת שלום", גוף אמריקאי שמרכזו בניו יורק, הפועל לקרב בין ישראל לשכנותיה.  

בתוך יומיים רמסו האיראנים את היוזמה. המיליציות הנאמנות להם הכריזו כי משתתפי הוועידה הם מטרה לגיטימית. הם תקפו את הכורדים על החסות שהעניקו למשתתפיה, ותהו כיצד הפך החבל לזירה ליוזמות אמריקאיות־ציוניות. משתתפיה נעלמו, ובעצה אחת עם המארגנים - הוחל לפעול להברחתם החוצה.

האיראנים חששו כי בפניהם תוכנית סדורה להתבססות ישראלית בעיראק באמצעים אזרחיים. יוזמה פומבית, שתהפוך למפלגה, שתיכנס לפרלמנט, ומשם הדרך קצרה לתנועה סוחפת שתקרא ליחסים מלאים. לכן פעלו מיד לסכלה.  

הסיפור הזה רשם התעניינות רבה בעולם, ובצדה גם ביקורת. יש שסלדו מן השימוש במילה "נורמליזציה", אחדים ראו בכך אקט של תעמולת בחירות (מחרתיים ילכו העיראקים לקלפיות). העובדה כי רוב המשתתפים סונים ומיעוטם שיעים, סייעה למתנגדים לטעון כי מדובר ביוזמה עדתית, צרה, ולא בייצוג הולם של כל שכבות העם.

אינני אובייקטיבי בתיאוריי את הוועידה הזו. מיד לאחר סדרת הנאומים המפתיעה השתתפתי בדיון פומבי משודר שנעל את הוועידה. חברתי לצוות הישראלי הייתה לינדה מנוחין, שגדלה בבגדד, וממשרדה בירושלים מצויה ביחסים הדוקים עם עיראקים רבים. את הצד העיראקי בדיון ייצגו הד"ר אלטאי והגנרל לשעבר עאמר אל־ג'בורי. הודינו להם בשידור חי על אומץ לבם. למחרת כבר ירדו למחתרת.  

טיבם של אירועים כאלה, שהם אינם נמדדים רק ברגעי התרחשותם. יוזמת ארביל, אף שנקברה, תפסה כותרות ראשיות בעיראק במשך כמה ימים. כמוה כאבן שנזרקה לבאר. בגדד של היום מגששת את דרכה באפלה לעתיד טוב יותר. ידי מנהיגיה כבולות באזיקים איראניים ואחרים. זו מדינה קרועה הזקוקה למרפא, להנהגה שתאחד את כל פלגיה, ובעיקר היא זקוקה לזמן.

טיבם של רעיונות מהפכניים שהם נזרעים פתע ומתפתחים לאט. לקריאה לכונן יחסים עם ישראל, שנראתה מופרכת בימי סדאם, יש כיום תמיכה נאה בציבור העיראקי. בעתיד אולי גם יוכלו לממשו. אנחנו הישראלים נמתין בסבלנות, ממילא אין לנו לאן ללכת.

הבן המועדף

צופי הטלוויזיה במצרים התכבדו בתחילת השבוע לחזות בדמות מעניינת מעברם - איש העסקים גמאל סאדאת. לנשיאם שנרצח לפני 40 שנה היו שש בנות (משתי נשים) ובן יחיד. זהו בנו. גם יורשו של סאדאת, חוסני מובארק, קרא לבנו גמאל. אין זה מקרי כמובן: כך הנציחו שני הנשיאים את קודמם, גמאל עבד אל־נאצר.

במשך יותר משעה ישב גמאל סאדאת וסיפר למראיינו, עמרו אדיב, זיכרונות מאביו המנוח. גמאל, אז בן 25, שהה בארה"ב ב־6 באוקטובר 1981, ושיחת הטלפון של אמו ג'יהאן השיגה אותו כשבילה עם חברים במסעדת דגים. "בוא הביתה", אמרה לו, ולא הוסיפה. גמאל בירר אצל מכרים בקהיר והעלה כי אביו נפצע בזרועו בלבד. לידיד המשפחה אשרף מרואן, שהתקשר אליו ממקום שהותו בלונדון כדי להתעניין בשלום האב, אמר גמאל בתמימות כי אביו נפצע קלות בזרועו. "תודה רבה", איחל לו המרגל הנודע, "מסור לו שיהיה בריא".

סאדאת ספג חמישה כדורים בגפיו ומת מאיבוד דם. הוא נפל קורבן לפינוי הבהול לבית החולים. לו היה מטופל בשטח באמצעות חוסם עורקים, ייתכן כי היה ניצל. הופעתו הטלוויזיונית של גמאל איננה שגרתית. מיום שנטמן אביו בקברו, פעלו אנשי מובארק להגביל את חשיפתם לציבור של בני משפחתם סאדאת. הם חששו כי בראי הדורות, תאפיל דמותו על זו של אביהם.  

לכאורה אנחנו סבורים כי ההיסטוריה היא עבר סגור וחתום, אבל אז מגיע ההווה ומעצב אותה שוב לצרכיו. היו שנים שבהן דמותו של אנואר סאדאת בעיני המצרים הייתה קרובה להיראות כשם נרדף לבוגד. המאמץ של בני מובארק להקטינה כמעט הצליח. אבל אז התערב שר ההיסטוריה, וגמאל מובארק, שהיה אחד האנשים החזקים במצרים וכמעט מונה לנשיא, הוזז הצדה באבחת חרב. הנשיא הנוכחי, עבד אל־פתאח א־סיסי, מעריץ את סאדאת ורואה בו מודל לחיקוי. על כן אנשיו עושים לילדי מובארק מה שהם עשו לסאדאת. משום כך, במצרים של היום סאדאת הוא גיבור, והשלום הוא הישג ולא שיתוף פעולה עם הציונים, כפי שניסו לציירו בעבר.

בסוגיה הזו, הציבור והמשטר חולקים אותה דעה: גם המצרי הממוצע זוכר לסאדאת את רוח הפתיחות, את מאמצי השיקום של המשק הרעוע ואת השבת סיני והשלום עם ישראל. ובמצרים של היום, מקובל להעריץ שליט שנאבק בקנאות הדתית.  

כך ראו מיליוני מצרים השבוע גמאל אחר מכפי שאליו הורגלו. את גמאל סאדאת. אומנם ההמונים יודעים על קיומו, אבל נדיר שהוא מופיע בציבור. השבוע, 40 שנה אחרי שראה אותו לאחרונה, דיבר בנו של סאדאת על אביו בחופשיות ובגאווה - בלי לחשוש משיחת טלפון נזפנית מן החלונות הגבוהים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל