גדעון סער איננו, בעיניי, העיפרון הכי מחודד בקלמר; ולא רק בגלל שהשנאה לבנימין נתניהו דוחפת אותו למחוזות בולשביקיים. הצעות החוק שהוא מקדם בימים אלה אינן מתאימות למשטר הפרלמנטרי הנהוג בישראל, בעיקר משום שיש בהן משום שלילת כוחו של ציבור הבוחרים לקבוע מי הוא חפץ שיעמוד בראשו; ולתפיסתי, הן נולדו במוחו של אדם רווי שנאה.
אבל תחילה אני רוצה לדבר על שתי התרחשויות אחרות. האחת קשורה לתמונה שבה נראה סער, ביחד עם אשתו, סועד בחברתה של נשיאת בית המשפט העליון ובעלה; והשנייה קשורה למינוי התמוה של גאולה אבן־סער בתאגיד השידור הציבורי.
התמונה צולמה, אני מניח, בידיעתו של סער. אינני יודע מה רצה סער להשיג באמצעות התמונה הזאת; אבל, להשקפתי, היא מציגה מערכת יחסים שלא צריכה להתקיים במישור דמוקרטי. היחסים בין שר המשפטים לבין מי שעומדת בראש מערכת המשפט צריכים להיות קורקטיים.
שניהם מכהנים בוועדה לבחירת שופטים שצפויה להתכנס בימים הקרובים כדי לבחור בארבעה שופטים שיכהנו עד גיל 70 בבית המשפט העליון. בהביטי בתמונה, לא יכולתי להתחמק מהמחשבה המטרידה, שמא השניים אולי כבר הגיעו להסכמות כביכול מאחורי גבם של שאר חברי הוועדה.
אינני מעלה על דעתי תמונה דומה במדינה מתוקנת אחרת. הרשות השופטת והרשות המבצעת צריכות להיות משני צדי המתרס; לא מחובקות. עקרון הפרדת הרשויות צריך להיות מקובל גם בישראל.
ועוד דבר: שמו של נתניהו לא עלה, צריך לקוות, במפורש בשיחה בין סער לבין אסתר חיות; אבל רוחו ריחפה מעל. ואינני מוציא מכלל אפשרות שהייתה גם כוונה - וזאת השערה פרועה שלי בלבד - לשדר משהו לשופטים היושבים במשפטו של נתניהו; ואולי, גם לו עצמו.
ובעוד אני מבקש לברר לעצמי מה רצה סער לשדר באמצעות התמונה עם חיות, גיליתי שאשתו של סער מקבלת משבצת חלומית בגוף שממומן כולו בידי משלם המסים. אינני יכול לחשוב על חוצפה גדולה יותר; הרי רק לפני כמה ימים ישבה אשתו של סער באולפן וערכה “בדיקת עובדות” לנאומו של נתניהו בכנסת.
ובעוד אני מרגיש כמי שמטילים עליו מי שופכין מהמקפצה מצאתי את עצמי חושב על הצעות החוק שיוזם סער ואמרתי לעצמי שאין מסואבות מהן. כיום כל מפלגה מעמידה בראשה את מי שמתפקדיה רוצים בו, ולאחר שהציבור אמר את דברו מוקמת קואליציה. הבוחרים קובעים, אפוא, מי יעמוד בראש הממשלה, ואת הסוברניות הזאת מבקש עתה סער לבטל.
ייתכן שסער עושה זאת מכיוון שהסקרים מראים שהוא לעולם לא יוכל לזכות בבחירות חופשיות בתפקיד הנכסף; והצעות החוק נולדו כדי לנסות לפגוע עוד בדמון שכה מפחיד אותו. כך או כך, סער מפחיד אותי. הוא מציג, שוב ושוב, דמות של מי שחרד מפני היום שבו הוא יצטרך לחזור ולהתמודד בבחירות שבהן אזרחים בני חורין מטילים את פתקי ההצבעה בקלפי.