1. יותר ויותר אזרחים טובים חטפו לאחרונה את מחלת ה"גרדת". המונח הרפואי של גרדת פירושו מחלת עור מידבקת, המתבטאת בעקצוצים קשים הגורמים לגירוד בלתי נשלט. אחד המקומות שבהם חוטפים את הגירוד הבלתי נשלט הוא אצבעות הידיים.

מי שעובר ליד דוכן של מפעל הפיס יכול לראות כיצד מתבטאת המחלה: נשים וגברים עומדים רכונים, בידם מטבע. הם מגרדים חתיכת קרטון צבעונית, קצב הגירוד שלהם הולך ומתגבר. על כל כרטיס שאותו הם מגרדים הם משלמים במיטב כספם. כשהם מתחילים בגירוד, הם נראים אופטימיים ומלאי תקווה. אך כשהתוצאות אינן כפי שהם ציפו, הם מגבירים את הקצב, עד שאוזלים להם המזומנים וגם האשראי שלהם אינו מכובד על ידי המכונה שניצבת בדוכן.

הגירוד הפך למחלה נטולת חיסון, שהורסת את הכיס והעצבים של המגרדים.

שלוימה "הבכיין" הוא מגרד כפייתי. הבן אדם בן 70 פלוס קצת, חי מקצבת ביטוח לאומי. יש לו מסלול קבוע לאורך רחוב ויצמן ויהודה המכבי בתל אביב, שבו הוא צועד ומקבץ נדבות תוך שהוא עוטה על פניו ארשת מיוסרת. הוא ממרר בבכי, אומר שהוא חולה קשה ונזקק לתרופות. אבל כל שקל שהוא מלקט מאנשים רחמנים מוצא עצמו אחרי כמה דקות עובר לאיש היושב בכלוב של מפעל הפיס ואז שלוימה הבכיין מגרד בלהט את כרטיסי הגירוד שרכש באצבעותיו הרועדות אך המיומנות, לא לפני שהוא מיישר את הכיפה על הראש בסגנון אריה דרעי ומשחרר איזו תפילה קצרה.

אחרי שהגירוד מסתיים בלא כלום, שלוימה המאוכזב מקלל את כל העולם ואשתו וחוזר לצעוד במסלול הקבוע, מבקש תוך כדי בכי על מר גורלו נדבות מאנשים טובים ותמימים, שאינם יודעים שעוד מעט יבוזבז כספם בדוכן הפיס הקרוב.

הגרפיקאים שעובדים עבור מפעל הפיס הוציאו מתחת ידיהם כרטיסי גירוד לתפארת. שמותיהם קורצים: יש כרטיסי "קזינו", "רולטה", "שיקגו", "כספת". מחיר כרטיס נע בין 5 ל־50 שקלים.הסכומים המובטחים לחולי הגרדת מפתים, כרטיס קזינו שמחירו 15 שקלים יכול לזכות את המגרד בר המזל ב־150 אלף שקלים. אם מישהו יזכה בפרס הזה, כל אלו שיגרדו אחריו יכולים לחלום על 150 אלף כי הפרס הגדול כבר שולם לאיזה זוכה מאושר.

עדינה "שווסטר" (אחות בעברית) עבדה בניקיון באחד הסניפים של קופת חולים בצפון תל אביב. היא לבשה תמיד חלוק לבן של אחות, כי התביישה בכך שהיא עובדת ניקיון. עדינה שווסטר הייתה חולה קשה בגרדת. פעם אחת, כשהגיעה לדוכן הימורים ברחוב יהודה המכבי, ראתה מישהו מגרד וזוכה ב־200 שקלים. עדינה קשת היום ביקשה כרטיס וגירדה, ועוד כרטיס ועוד אחד, עד שנגמר לה המזומן בארנק. היא קיללה את מר גורלה ואת כרטיסי הגירוד.

מדי יום הייתה יוצאת להפסקה ומגיעה לתחנה, מוציאה את המזומנים שלוותה מעובדים אחרים ומגרדת. מתחננת בעיניים נשואות השמיימה לבורא עולם שישלח לה כרטיס זוכה.

עברו כמה חודשים. עדינה שווסטר נראתה נורא ואיום. היא הזניחה את העבודה בקופת חולים והייתה תחת אזהרה שתפוטר. בעל הדוכן התחנן בפניה שתפסיק, אבל המחלה הייתה חזקה ממנה. יום אחד היא הפסיקה להגיע לדוכן. בעל החנות, איש טוב לב, הלך לקופת החולים לשאול לשלומה. סיפרו לו שהיא נתפסה גונבת מחולים שטופלו על ידי הרופא מאחורי הווילון. היא הוזהרה ובפעם השנייה פוטרה. אחרי זמן מה הבן שלה בא לקחת מקופת החולים את מעט חפציה ואחר כך עבר בחנות להודות לבעלים על יחסו לאמו. עם דמעות בעיניים סיפר שמהבושה שנתפסה גונבת היא קפצה מגג בניין המגורים שלה.

2. אריה השלומפר, שהאמין באסטרולוגיה, קמיעות ונומרולוגיה, היה בטוח שהמציא שיטה שלפיה הוא יודע אילו כרטיסי גירוד מסוג "מזלות" יפתרו את מצבו הפיננסי העגום. אחרי שהפסיד שתי תוכניות חיסכון שלו ושל אשתו בהימורי הווינר והטוטו, הוא עשה הסבה מקצועית ועבר לתחום הגירוד.

שעות הוא יושב ובודק את הכרטיסים לפי המספר הסידורי שלהם, ואז מחזיר חלק למוכר ואת אלו שהוא בטוח שיזכו הוא רוכש. אחר כך הוא עובר לשבת בבית הקפה הסמוך לדוכן, מלחשש ליחושים, משפשף את הכרטיסים בידיים, מחמם את הכרטיס מעל כוס התה שהזמין ואז משחרר איזו צווחה מפחידה וכאחוז טירוף מגרד את הכרטיסים בעזרת מטבע של סנט אמריקאי מ־1894. כשהוא מסיים את האחרון ומגלה להפתעתו שלא זכה בכלום, הוא מקלל קללות נוראיות את כל מי שנמצא בסביבתו ועשה לו קארמה רעה ושיבש את האנרגיות הטובות שהיו אמורות לזרום אליו ומאצבעותיו לכרטיס.

לדוכן של ד' הגיעה יום אחד גברת מגונדרת. היא נראתה כצוענייה מהסרטים: עיניים מלאות איפור, שפתיים בצבע אדום אש, צמידים וטבעות על הזרועות והאצבעות. היא ביקשה עשרה כרטיסי גירוד "מלכת הלבבות", הסוג היקר ביותר. הגברת שלפה 500 שקלים ושילמה. תוך כדי גירוד היא שרה בקול צרוד וצווחני שיר שנשמע כמנגינה אינדיאנית עתיקה. אחרי שגירדה שלושה כרטיסים, הגישה אותם לבעל הדוכן ואמרה לו "זכיתי ב־1,500 שקלים". "מצטער, גברת", אמר בעל הדוכן לאחר שבחן את הכרטיסים, "לא זכית בכלום".

הצוענייה חטפה ג'ננה ופצחה בסדרת קללות שנשמעו בערך כך: "פופה ממפולה, פיזדאמאט, קרייך דה חלירע, אינעל אבוק", וכן הלאה. אנשים התקהלו סביב הדוכן, והגברת, שהיה לה מקל הליכה מעוצב, החלה להכות כל מי שהתקרב אליה. המשטרה הוזמנה, ובזמן ששוטרת בריונית הרגיעה את הגברת, התברר מבדיקת תעודת הזהות שלה שהיא ברחה מהמוסד שבו היא מאושפזת. אמבולנס של המוסד הגיע, האחים עטפו את הגברת המשתוללת בחלוק של משיגינרס ויצאו בדרכם למחלקה הסגורה.

3. כמה מהמגרדים המכורים שיודעים שהסיכוי שלהם להחזיר את ההשקעה בגירודים שואף לאפס, מודים שאינם יכולים להיגמל מהמחלה הקשה. אני מכיר אחד לפחות, רואה חשבון שהוא גם עורך דין וגם היה בעל משרד תיווך גדול לנדל"ן, שהלך ביוזמתו לטיפול גמילה מגירודים. אחרי טיפול ממושך חזר לחייו הקודמים שמח וטוב לב, עד שביום הולדתו ה־50 הביא לו חבר, שלא היה מודע למחלת הגרדת והגמילה שעבר, מתנה מקורית ליום ההולדת: 50 כרטיסי גירוד הנושאים את השם "בורסה".

חתן השמחה, שהיה קצת שתוי, שכח מהגמילה ונכנס לאטרף של גירוד. הוא צבר זכיות של 200 שקלים מהכרטיסים, עזב את אורחיו וירד לדוכן הסמוך לביתו והפתיע את המוכר כשביקש את כל כרטיסי "הבורסה" שיש לו. כך עמד וגירד בהיסטריה את כל הכרטיסים, אחר כך ביקש עוד חבילה ועוד חבילה וגירד בטירוף עד שהגיעה שעת סגירת הדוכן. הוא שילם באשראי אלפי שקלים והתחיל לבכות כמו ילד קטן. תוך שהוא ממלמל: "המחלה חזרה, המחלה חזרה".

גברת חיה הפנסיונרית, שהתגוררה בבית אבות מפואר עם כלב פודל קטן, הייתה אלמנתו של קצין בכיר בדרגה הכי גבוהה שיש בצה"ל. יום אחד, כשעברה ליד דוכן הפיס וראתה אנשים מגרדים, חיכתה שיסיימו וילכו ולדרכם ושאלה את בעל הדוכן איך מגרדים. נשבע לכם שהייתי נוכח כאשר גירדה את הכרטיס הראשון וזכתה ב־500 שקלים. היא צהלה ושמחה כמו ילדה קטנה. מאותו יום הייתה יורדת בכל יום עם הפודל ומגיעה לדוכן. בהתחלה הקציבה לעצמה "לבזבז" 100 שקלים על גירודים ביום. בהמשך עלתה ל־200 ו־300. הימים חלפו והיא החלה לשלם בכרטיס אשראי 600 שקלים, וגם 1,000 שקלים ביום. הייתה לוקחת חבילת כרטיסי גירוד לבית האבות ומגרדת שם את הכרטיסים.

למזלה הגדול של חיה הייתה לה פנסיה גדולה, ושלא כמו לקוחות אחרים בגילה שגירדו את הכרטיסים הצבעוניים על חשבון המזון והרווחה שלהם ושל בני משפחתם, עליה ההוצאה הזו לא השפיעה באופן קשה.

יום אחד היא אמרה לי עם כאב בעיניים שהיא לא מאמינה איך הידרדרה להיות מגרדת כפייתית, ואיזה מזל שבעלה נפטר ולא ראה אותה בקלונה. חודש לפני שנפטרה מסרטן, כשהמטפלת הפיליפינית הובילה אותה לטיול בכיסא גלגלים, היא עצרה אותי ברחוב. בקולה שבקושי נשמע בגלל המחלה, סיפרה שהמטפלת שלה גנבה ממנה כסף וקנתה בו כרטיסי גירוד. "לא כעסתי עליה", אמרה. "אני יודעת שהיא למדה את זה ממני".
חיה אחזה בידי ואמרה לי שכנראה זו שיחת פרידה. "חכה רגע", אמרה וביקשה מהפיליפינית שתדחוף אותה לדוכן. היא ביקשה מהמוכר שני כרטיסי גירוד מסדרת המזלות. "שני כרטיסי מזל סרטן, בבקשה", אמרה. אחרי ששילמה העבירה לי את הכרטיסים. "תגרד, ואם תהיה זכייה תעביר אותה לאגודה למלחמה בסרטן". היא דמעה, אני דמעתי, ובזווית העין ראיתי שגם האיש שיושב בדוכן מזיל דמעה.