מאות בוגרי תנועת בית”ר יתכנסו הערב בנורדיה שבשרון – איך לא שם? - למפגש נוסטלגי של חיבוקים, זיכרונות, געגוע, שירה. מפגש שלידתו בקבוצת וואטסאפ שנפתחה לפני כחודשיים בשם: “בית”רים תל חי!”. הידיעה על פתיחת הקבוצה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב ותיקי התנועה. בתוך זמן קצר הצטרפו עשרות ומאות בוגרים והחלו להעלות שמות וצילומים מימים עברו, גם כדי להביע את כאבם על מצב התנועה כיום.
“מהי בית”ר? מהו טיבה, מהותה מהו הסוד הנפשי שמבדיל בינה לבין יתר המחנות של הנוער העברי?”, שואל ראש בית”ר זאב ז’בוטינסקי בברכתו לתנועה בשנתה החמישית, 1929. תשובתו מפתיעה: “אינני יודע, ואולי זו היא התהילה הטובה ביותר מכל התהילות שתשמעו ביום זה, אשר אדם הקרוב לרוחכם כמוני, אף הוא אינו יודע את השם המפורש של סוד קדושתכם”. בהמשך סיפר מה הוא מחפש: “דור עברי שלא רק מתגעגע לתחייה, כי אם מוכשר לתחייה”. הוא הוסיף: “זו תהי חוקתכם: לתפארת בכל – בדיבור ובנימוס, ביחסכם לחבר ולמתנגד, לזקן ולאישה ולילד.
בעבודה – תהיה מה שתהיה, יגיע כפיים או עמל פקידם, מלאכתכם הפרטית או שירותי ציבור – עבדו כמתנדבי קדושה. בשעת סכנה היו ככלי זין חריף ועז. בחיי יומיום של החברה היו למופת של אדיבות ויושר”.
הרבה ממחשבתו הקדיש ז’בוטינסקי לידידיו הצעירים, “בני חלומי וסברי”, בתקווה שייתנו את הטון הראוי, ההדרי, בחיי היומיום של המדינה לאחר תקומתה. מנהיג ציוני שלא זכה לראות בתקומת המדינה, אבל בעיני רוחו שרטט לפרטיה את דמותה האידיאלית בעיניו. בוודאי לא היה חולם לראות את מצבה החברתי, את פני הנהגתה היום ובשנים האחרונות, כפי שהיא נראית – רחוקה מהערכים שהוא ייחס לבית”ר, בבת עינו, ולרעיון ההדר המופלא שכה הקפיד לטפח, כמעט לשווא.
תנועתו הפוליטית בטרם קום המדינה ויורשתה לאחר מכן, תנועת החרות, הלכו עשרות שנים במדבר הפוליטי, עד שגדול תלמידיו, מנחם בגין, זכה להגשים את סיסמת “לשלטון בחרתנו”. זה היה מהפך פוליטי, רב חשיבות מבחינה דמוקרטית, אבל לא כל כך מהפך תרבותי, אידיאולוגי, רוחני. הימין הגיע לשלטון, אבל לא השכיל להנחיל לכלל את ערכי אבי התנועה, את רוח בית”ר.
דווקא בשנות האופוזיציה עד 1977 הייתה בית”ר תנועה משמעותית למדי. אל שורותיה נקבצו במעוזים הפזורים ברחבי הארץ לא רק צאצאי המשפחה הלוחמת, בית”רים בני בית”רים, אלא גם צעירים בפריפריה של מה שכונתה “ישראל השנייה”. מאז הלכה בית”ר והתפוגגה, אבל זכר השנים היפות של התנועה חקוק היטב בקרב ותיקיה. מאמציהם לשמר את מעמד התנועה לא צלח, והם התפזרו איש לעיסוקו, איש לביתו, נוצרים בלבם את המורשת הבית”רית.
בעוונותיי לא הייתי בבית”ר, הלכתי לצופים, אבל בנפשי הייתי ונותרתי בית”רי. ב־1982 נשלחתי להדרכה במחנה בית”ר בדרום אפריקה, גם הוצאתי לאור בעזרת רעיי הבית”רים גרשון סתיו ויוסף קיסטר את ספרו של אבי: “אחימאיר ובית”ר”. במכון ז’בוטינסקי, שאני קשור אליו בכל נימי נפשי, אצור ארכיון בית”ר לדורותיה וסניפיה בארץ ובעולם, ובו עדויות כאובות על בית”ר בשואה, בית”רים שנספו אם בידי הגרמנים הנאצים ואם בידי הרוסים הקומוניסטים וכל משתפי הפעולה.
“הגיע הזמן להחיות את בית”ר”, כתב בית”רי אחד בקבוצת הוואטסאפ. מישהו אחר הוסיף: “אנחנו גחלים של תנועה מפוארת שמתקיימת עם הרבה סימני שאלה. אנחנו חייבים להפשיל שרוולים ולהפוך כל אבן כדי לעצור את התהליך שמתרחש היום”. אחת הסיבות להיעדר עניין מצד הנוער – כתב אחר – היא בכך ש”השם בית”ר מזוהה היום יותר עם ארגון לה פמיליה ופחות עם ערכים ציוניים, חברתיים ואנושיים”. ועוד אמירה בקבוצה: “כנראה שהיום אין מקום לתנועה אידיאולוגית כבית”ר. גם אף אחד לא יודע להגיד בדיוק מה היה חושב מורנו ורבנו על מה שקורה היום. מורנו ורבנו – זה לא ביבי”.
ואכן, תנועת בית”ר שמשרדיה פעלו שנים רבות בבית ז’בוטינסקי בתל אביב, הוצאה משם זה לא מכבר ופועלת מבית מרידור בירושלים, במאמץ לחדש ימיה כקדם. זרם המצטרפים לקבוצת “בית”רים תל חי!” נוטע תקווה שיש עתיד לתנועת הנוער בית”ר, בעיקר אם המפגש הערב בנורדיה – י”ב בחשוון, יום הולדתו ה־141 של ראש בית”ר - לא יסתיים רק בחידושי היכרויות ובצ’אפחות, עד למפגש הבא, אם וכאשר יתקיים.
חשוב שתתחדש המסגרת הבית”רית למען השרשת רעיון בית”ר בחיי היומיום של החברה הישראלית, כדי לבלום את הידרדרותנו הפנימית. חשוב להחזיר לקדמת הבימה הפוליטית, בתקשורת ובכנסת, את האידיאולוגיה, את אמירת האמת, את כיבוד הזולת, את הדיבור המכבד, את “עטרת גאון ותגר”, את “העוז וההדר”, את “ההוד הנסתר”, את מורשת תל חי!